בלב היערות
בלב היערות
מאת ישעיהו פונדק
כשהתחלתי ללמוד בווארשה ב- 1927 הגעתי גם לסניף "החלוץ הצעיר" המקומי והייתי פעיל בו. במשך הזמן ניסינו לקיים חוג של תלמידים, מבני הסמינר בו למדתי ובנות מסמינר הגננות. "מגשימים" – קראנו לחוג שלנו, שהתכנס לפגישות-שיחות בבית מרכז "החלוץ" ברחוב אורלה 11. נעזרנו בבן-ארי מעין חרוד כיועץ להכנת החומר לשיחות. הגעתי למסקנה כי עליי להגשים – להפסיק לימודי ולצאת להכשרה. וכך עשיתי. בראשית חודש מאי 1929 הפסקתי את הלימודים בסמינר. פניתי למרכז "החלוץ" וקיבלתי "אישור" – לצאת לקבוצת ההכשרה במארצינקאנץ. הייתי מאושר. מקום ההכשרה היה בכפר קטן באזור העיר גרודנה, בלב יערות. וההכשרה – עבודה במנסרה.
העבודה לא הייתה קלה. קורות עץ שהיה עלינו "לקבל" מן המשורים ולסדר בערימות היו כבדות, ועלינו להספיק ולעבוד לפי קצב המכונה המנסרת. הקבוצה מנתה עשרים וכמה בנות ובנים. סביבת היער והשקט הכפרי הישרו אווירה נעימה, כמעט משפחתית. האוכל העיקרי הזכור לי מאותם ימים – קטניות או עדשים, בתור מנה ראשית בצהרים. חיי החברה היו נעימים ועליזים. השינה הייתה על "נארא" – משטח לוחות עץ, מוגבה מעל הרצפה. רק כעבור שנים, יצאה "קרן החלוץ" בפולין, בסיסמא: "מיטה לכל חלוץ" בקיבוצי ההכשרה כמובן – כמשאלה וכיעד שיש להשיגו. היו מתווכחים על דרכי ההכשרה: הכשרה המונית לכל דיכפין או "סלקטיבית" , היינו קיבוץ גדול בנוסח הקיבוץ המאוחד, או קבוצה קטנה – בנוסח חבר הקבוצות.
שם הכרתי את שמחה זיו, איש שקט ובעל סמכות, לימים חבר איילת השחר, מן הכורמים המפורסמים בארץ ומחלוצי העזרה להתיישבות חדשה בשדה בוקר, בנגב ובאפיק בגולן. ממארצינקאנץ עברתי לנימאן אשר באזור, בעיר לידה, לשם "כיבוש" מקום הכשרה נוסף לאנשי "החלוץ". נימאן הייתה מקום הכשרה מלהיב. הנהר הרחב והגדול – הנימאן, ומסביבו – מרחבי שדות, יערות, מים, ימים קיץ נפלאים וקרוב למאה בחורות ובחורים צעירים מתרוננים. גם כאן היתה העבודה בתעשיית העץ, מפעל גדול שהשתייך ליהודי בשם שליט, מלטביה, מיצואני עצים לארצות מערב אירופה, בעיקר אדני עץ, שמניחים מתחת לפסי רכבת - מאות אלפי אדנים, אולי מיליונים, שהיו נשלחים ברכבות ובנהר אל חופי הים הבאלטי.
כל שפע העצים והאדנים האלה היה נצבר בערמות משני צידי פסי הרכבת, לאורך קילומטרים. כאן היו חיי החברה הרבה יותר מגוונים ועשירים מאשר במארצינקאנץ. נמצאו כאן בחורים ובחורות בגיל ה – 20 הראשונות, מכל פינות פולין, בעלי דיאלקטים שונים ביידיש, בעלי מזג שונה. בנות עיירה ועיר. אנשי עבודה ותלמידים לשעבר. "זוגות" ומחפשי בן-זוגם. ואת כולם מאחדת השאיפה לעלות לארץ ישראל ולחיי הקיבוץ. היו כאן בוגרי "החלוץ הצעיר" ו"פרייהייט" ומי שהיו בשומר הצעיר, בני 18-19 , והרוב "סתם חלוצים" , שלא היו קודם לכן בתנועת נוער. התווכחו, שרו, שוחחו, התאהבו וציפו לאהבה. צעירים, סוערים כלפי חוץ, ויש הסובלים בחשאי. רועשים, ללא פינת שקט לפרט וחולמים על חיים חדשים. אחראים לעצמם, יצאו מחיק המשפחה והשגחת ההורים, ולפעמים אינם יודעים אחריות מהי. מתנסים בחיי חברה משותפים, ללא תנאים אלמנטריים.
לא קלים במיוחד – היו חיי החברות, בעבודה, בחברה. אך על הכל מכסים הנעורים השוקקים, ימי קיץ הבהירים והמיית הלב, המוסתרת היטב כלפי חוץ. סמוך לבואנו לנימאן, כבר התחלנו לדאוג: מה יהיה בחורף, כשיקפא נהר הנימאן, התהיה לנו עבודה כאן? התחלנו בחיפושים אחר מקום עבודה והכשרה גם לחורף והגענו עד לסטולפצי, בקרבת הגבול הרוסי. בנימאן נפגשו בעבודה עם פועלים לא-יהודים, ועם מנהלי העבודה שהיו יהודים מלטביה. הפגישה עם יהודים מחו"ל, מאזור ההשפעה של התרבות הגרמנית, הייתה מעניינת ונעימה. היינו הולכים לפעמים קילומטרים רבים לעבודה וממנה, עם המודדים, למדוד את גזעי העצים הכרותים, לאורך חופי הנהר. אח"כ היו מובילים- מרכזים את העצים, מחברים וקושרים אותם לרפסודות ומשלחים במורד הנימאן, אל הים הבאלטי.
בבוקר יום אחד הלכנו ברגל 15 קילומטר, לעבודה במדידת עצים. למחרת הצטרכנו להמשיך באותו מקום. עם גמר יום העבודה אמרתי לחברי: לא כדאי ללכת הביתה 15 ק"מ, כ-3 שעות בחולות ובאבק, כדי לישון שם ולמחרת בבוקר שוב לעשות אותה דרך. אשאר ללון כאן. נשאר איתי חבר אחד, שמואל ב', וחברי האחר, אברהמל'ה ס' – חזר לקיבוץ, כדי להביא לנו למחרת בבוקר אוכל, ליום הבא.
היתה זו חוויה בלתי נשכחת. שני נערים יהודים, במרחב שדות ויער של "גויים" , על גדות הנימאן - ללא נפש חיה מסביב. הכפר הקרוב ביותר – במרחק כמה קילומטרים. עם אור יום אחרון חילקנו בינינו את התפקידים: האחד ילך לחפש שדה תפוחי אדמה, כדי להוציא ממנו תפוחים, והאחד יביא מים בקומקום, שנשאר אתנו מכלי האוכל ויכין מדורה, כדי לבשל עליה את תפוחי האדמה על קליפתם. ירד הלילה. הנהר העביר קולות בודדים מן הכפר, ציוץ צפרים אחרון, חושך מסביב ושקט, שקט במרחבים, שכבנו לישון על האדמה, בשדה. שכבתי ליד חברי, שנרדם מהר, גונח לפעמים מתוך עייפות או מתנוחה לתנוחה. השכם בבוקר חזר חברנו אברהמל'ה ס' ובפיו בשורה: מאורעות בארץ ישראל, היו אלה מאורעות אב תרפ"ט – 1929.
כעבור יומיים הלכנו, כל חברי קיבוץ ההכשרה "תל חי" בנימאן, להשתתף באספת מחאה, שהתקיימה בבית הכנסת, בעיירה בייליצה, במרחק 10 ק"מ מנימאן. ממרכז "החלוץ" בווראשה הודיעו לנו, כי אפשר לאשר חברים מקיבוץ ההכשרה שלנו לעליה. כמובן, אין מאורע מסעיר מזה. איני זוכר בדיוק מי היתה הוועדה שהציעה לאסיפת קיבוץ ההכשרה, את ה"מאושרים" לעליה. היתה זו כנראה המזכירות. לאחר שהיה של קרוב לחצי שנה בהכשרה, מהם כחודשיים בנימאן – אושרתי לעליה, בטרם מלאו לי 18 שנה. יצאתי חזרה לסמיאטיץ לחפש עבודה, כדי להרוויח להוצאות העליה. ואכן, לימדתי במשך חורף 1929 – 1930 בכפר נוז'ץ, שיעורי עברית, לילדים היהודים שם.
מכאן צורפתי למרכז "החלוץ הצעיר" , כחבר פעיל במזכירות המרכז בווארשה. בקיץ 1930 השתתפתי בסמינר העולמי השני שהתקיים בווארשה. אח"כ הייתי פעיל ב"החלוץ הצעיר" וב"החלוץ" בגליל וילנה – כמרכז הגליל, עד עלייתי ארצה בסוף 1933. נשלחתי לקיבוץ גבעת חיים בעמק חפר. בינואר 1937 עברתי לקיבוץ גשר – אשדות יעקב. כאן אני חי עם משפחתי כיום.
(מתוך הספר "תל חי, קיבוץ הכשרה בפולין" , בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון והוצאת הקיבוץ המאוחד. תשל"ט – 1979)