הצגת המקור של הדף "יהודה מן"

[[File:Ranit.jpg|שמאל|ממוזער|500px|רנית בין שני הוריה יהודה ודפנה מן, ביום ההולדת שמונים של דפנה - 2020 ]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
'''יהודה מן''' - נולד בקיבוץ מרחביה ב- 1939, בנם של [[צילקה מן]] ו[[משה מן]]. אביהם של [[רנית מן]], [[אחיק מן]], [[ערן מן]] ו[[דן מן]].

= ברכת הפרחים לששים שנות נישואין =
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<BR>
כתבה [[רנית מן]] ים
<BR><BR><BR><BR>
לכל פרח יש משמעות מסוימת לפי הספר 'שפת הפרחים' (משמעות זו מופיעה בסוגריים בהמשך הטקסט), שהיא שפה מאד מדוברת במקומותינו... אתחיל בשיר מתוך ספר שירים שאמא כתבה לי ליום הולדת 5.
[[File:Sun.jpg|שמאל|ממוזער|700px|חרציות ]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>זר חרציות </B> (אמת)<BR><BR>
כשאמא ישנה, באתי בסוד<BR>
ובחדר הכנתי הפתעה שכזאת,<BR>
קטפתי חרציות בשתי הידיים<BR>
והכנסתי לצנצנת של יבלו בלי מים,<BR>
אחר ברחתי, ויצאתי חרש, חרש, <BR>
אתם יודעים שחרציות הן חתיכות מהשמש<BR>
הנופלות למטה עם גשם רטוב<BR>
שלאדמה לא יהיה כל כך קר ועצוב<BR>
וכל חרצית פורחת כמו שמש חמה<BR>
שיהיה יפה ונעים לאמא אדמה<BR>
אמא לי ספרה זאת בחורף מזמן<BR>
כשהייתי עוד קטנה, אפילו לא בגן,<BR>
כי אמא אוהבת שמש וקיץ<BR>
אז הכנתי לה סוד, הרבה שמשות במים.<BR>
 1966<BR>
<BR><BR>
[[File:Wheat.jpg|שמאל|ממוזער|700px|חיטה]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>חיטה </B> <BR>
בחורף אבא שמח ושר, אמא צוחקת כי אבא מאושר, גשם רך ויציב יורד מהלילה כל היום, בדיוק אחרי שגמרו לזרוע את החיטה (שגשוג).
 <BR><BR> <BR><BR><BR><BR>
[[File:Cotton.jpg|שמאל|ממוזער|700px|כותנה]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>כותנה </B> <BR>
אחר הצהריים של קיץ בכותנה אבא מגיע בריצה מתוך השדה, נוטף מים מהממטרות ואומר 'רק עוד אחת, שם, לא רחוק, רואה?'<BR> אכן יש ממטרה תקועה. שוב הוא נעלם בריצה ואני חוזרת לשלווה העוטפת של האדמה הרכה ועלי הכותנה, עם צל של תמיהה למה הוא ממהר, למה הוא מסביר ומראה? <BR> רק בעוד הרבה שנים ולימודים, יינתנו המילים של 'קשר בטוח המעניק הערך לחווית העצמי'. <BR> בחזרה על ג'יפ לקיבוץ ול'חדר'.. מתקבלים עם 'החיוך הכי גדול במרחביה' כשבקצה המבט של אמא ניצנוץ דאגה <BR> 'כל כך הרבה זמן? מה רנית עשתה שם לבד?' <BR> ואני שמחה ומרגישה עטופה גם במילים ומחשבות שעדיין לא מובנות... <BR>
בערב לפעמים היה צריך 'למלא דלק' לטרקטור שמפעיל את המשאבה להשקיית הכותנה כל הלילה. <BR> עם אמא וורד, דוד יורם ודודה דינה שוב על הג'יפ נוסעים לשדה וממשיכים לעפולה לקנות 'גלידה תל חנן', 'שחיתות אמיתית' כמו שדוד יורם אומר.
<BR><BR><BR><BR>
[[File:Flower.jpg|שמאל|ממוזער|700px|כלניות]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>כלניות </B> <BR>

 <BR>
יום שמש חורפי, אמא לוקחת אותי באמצע היום מהפעוטון יש לה 'שבת' אנחנו הולכות לפסי רכבת לקטוף כלניות(עזוב), אמא מלמדת אותי לזהות את אלה שרק נפתחות, שעוד אין להן לבן, ויחזיקו בצנצנת הרבה זמן . אנחנו נהנות לנחש מה הכלניות חושבות ומרגישות.   
<BR>
אז נראה לי שכבר בגנון היתה לי ידיעה, שמימשתי בהצלחה יתרה את הכלל שמוישה'לה רייך המליץ 'ילדים היזהרו בבחירת ההורים'.    
<BR><BR><BR><BR>

[[File:Flower1.jpg|שמאל|ממוזער|700px|סיפן החיטה]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>סיפן החיטה </B> <BR>
מאז שמנחם האח של אמא נפל, היא מחפשת כל שנה את  סיפן החיטה.<BR>

 "אתה צובט את ליבי" שפורח בוורוד עז אך עונתו קצרה, <BR>

גם הפעם הוא חסר כאן בזר...<BR>

<BR><BR><BR><BR><BR><BR>

[[File:Flower2.jpg|שמאל|ממוזער|700px|אפונה ריחנית]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>אפונה ריחנית </B> <BR>
ליד הבית כל שנה בגינה אמא שמה בכף ידי הקטנה של בת שלוש או ארבע זרעי אפונה ריחנית (הנאות ענוגות) שנאספו בשנה שעברה<BR>
 מלמדת לשים ברווחים מדודים בחריץ הישר. <BR>
כל יום בארבע בודקים אם כבר נבטו, ומתי צריך כבר להכין חוטים שאליהם יטפסו. <BR>
ואז פריחת הפרפרים הסגולים, ורודים לבנים עם הריח העדין,  שתמיד תמיד יישאר ריח של בית. <BR>
<BR><BR>
<BR><BR><BR><BR>

[[File:Flower3.jpg|שמאל|ממוזער|700px|סחלב]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>סחלב </B> <BR>

לפי 'שפת הפרחים' סחלב הוא (יופי מעודן). בשפה המשפחתית מסמן את הקבלה של ייחודיות ותעוזה. <BR>
'תקופת הסחלב' בה אבא תומך באמא לצאת ללמוד פיזיותרפיה כשיש להם כבר שני ילדים קטנים. <BR> אמא נשארת כמה לילות בשבוע לישון במרכז. מרגישים את הציפיה של אבא לחזרתה, אני מקבלת כל יום גלויה של פרח מאמא.<BR> אמא מתחילה להגיע עם בגדים אחרים, הראשונה בקיבוץ עם מכנסי פיל! <BR>אבא עוזר לאמא לשתות כוס חלב כל יום כי היא כבר בהריון עם ערן שיוולד בזמן מבחני הסיום, אליהם אבא מבריח את אמא שעוד מאושפזת אחרי לידה. <BR>יש אישור מיוחד מלושקה שערן יהיה בבית, שוב אושר גדול, אבא מנקה את הרצפה עם סמרטוט לח כדי שלא יהיה אבק שיפגע בנשימה של ערן כשהוא מפזם את המנון הפלמ"ח. <BR> אמא צוחקת בכל גופה כשערן מונח עליה, אבא מזהיר שערן מרגיש ברעידת אדמה. 
<BR><BR>


[[File:Flower4.jpg|שמאל|ממוזער|700px|ורד]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>ורד</B> <BR>
זמן הורד (בורדו – יופי לא מודע), אמא בוועדת תרבות, מפיקה ארועים וחגים, מכניסה קבלת שבת משותפת לכל הקיבוץ. עורכת את 'במשק' העלון המקומי, ומחזירה אותו בשנים האחרונות במתכונת דיגטלית  'במרחב'.<BR> הפקת יומן חדשות בוודאו מקומי. השיא סדר פסח של אלף איש, שכל ההופעות מתוקתקות בזו אחר זו, בלי שצריך להזמין את המופיעים במיקרופון. שהמאמץ לא יורגש.. <BR>
על הדרך, תואר שני בחינוך מיוחד, התמחות בפיזיותרפיה לתינוקות וילדים, פתיחת מכון פיזיותרפיה בקיבוץ שעד היום מועדון הנוער קרוי על שמו, פרישה מקופת חולים והקמת 'המרחב לילד' בו גם מוכנים הילדים למעבר מהגן לכיתה א'. <BR> במקביל אמא כבר מגיל 30 משמשת  כ'זקן הכפר', אנשים עם עניינים בריאותיים, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו מתייעצים איתה, בתבונה, איכפתיות, עדינות, נדיבות ודיסקרטיות היא מקשיבה, פותרת, עוזרת ומלווה לעיתים גם לאורך שנים.
<BR><BR>

[[File:Flower5.jpg|שמאל|ממוזער|700px|רקפת]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>רקפת</B> <BR>
אבא יוצא מגידולי שדה לריכוז משק, תפקידי שיווק במפעל ובארגון הקניות הבין קיבוצי. עד שפורש כדי לדאוג לצד העסקי של 'המרחב לילד' ולהיות חצרן בית ילדים ובכך להגשים את החלום של סבא משה. <BR> נהנה למצוא חלקים לתיקון מכשירים שכבר לא מיצרים ובסבלנות אין קץ להחזיר 'למצב עבודה' לעיניה המתפעלות של ילדה שקטה. מוצא זמן לאסוף פקעות של רקפות (תקווה מבוישת)מאתרי בניה, מפזר סביב לביתו ומעניק לאנשים אהובים.<BR>

<BR><BR><BR><BR><BR><BR>

[[File:Flower6.jpg|שמאל|ממוזער|700px|אמנון ותמר]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>אמנון ותמר</B> <BR>

מהזר המגוון, השנים האחרונות הן של האמנון ותמר שמשמעותו 'חשוב עלי', ואני חושבת עלייכם הרבה על כך שאני זוכה למורי דרך, אוהבים קרובים רואים ומכבדים. <BR> מברכים על הטוב ועל היש, יודעים להכיר בתלאות הזקנה ולמצוא להן תשובה ראויה.. וכשאני יושבת בינכם על הכורסאות בחדרכם מרגישה הכי ידועה ואהובה שאפשר.