הצגת המקור של הדף "דפנה מן"

[[File:Daf+yehoo.jpg|שמאל|ממוזער|400px|דפנה ויהודה מיד אחרי הנישואין - 1960]]
[[File:Zdm.jpg|שמאל|ממוזער|400px|צילה, דפנה ומנחם ביולי 1945 באשדות יעקב]]

<br>
 <p  style="font-size:20px; "> 
'''דפנה מן''' - נולדה ב- 1940 בקיבוץ אשדות יעקב בת ל[[צילה ברו]] ו[[ישעיהו פונדק]]. נישאה ל[[יהודה מן]] ב- 1960 אמם של [[רנית ים]], [[אחיק מן]], [[ערן מן]] ו[[דן מן]]

=שמונים שנות חיים וששים שנות נישואין=
 <p  style="font-size:20px; "> 
מהיכן נתחיל את סיפורנו?
<br>
מ[[ורבה]]  של סבתא צילה? ותחנת הקמח של אביה שלמה?
או מ[[סימיאטיץ']] של סבא ישעיהו עם הבית והקורה הכחולה והשדרה שבסופה 2 אריות?
<br>

מ[[דרוהוביץ']], עם בית הכנסת היפהפה, שבה גדלה סבתא צילקה.
<br>
או טורקה של משפחת מונטג וסבא משה  עם הבית ליד הנהר וגשר הרכבת שעובר מעל היבלונקה שנשפך לסטריי.
<br><br>
או כמו באגדות, יום אחד בשנת תשי'ט, 1958 למינינם, צנח יהודה לבית מן אל ידיה של דפנה לבית פונדק.
<br>
ויראו כי טוב, לא עברה שנה וקצת כאילו, וההזמנות לחתונה נשלחו אפילו. 
<br>
אמרה אהובה בקול  "הזמנות? איזה בורגנות, אולי תכתבו גם "עם בחירת ליבו!" ענה משה בקול מפויס – זה אצלי בדפוס יודפס. אמר – עשה. 
<br>
ההזמנות נשלחו לכל עבר (פרט לדודה יוכבד בחיפה). והשמחה הייתה רבה, הגיעה שעת החתונה.
<br>
 אז איפוא, איפוא, איפוא התמונות מהחתונה? "המטפלת לא אמרה והצלם לא נקרא!"     
<br>
התמונות הקרובות ביותר צולמו על ידי צבי מגר של דודה מרים. וכך אמרה דודה מרים לסבתא צילה: "את יודעת איזה אוצר אנחנו נותנים לכם?"  וזו מיהרה להשיב: "ואת יודעת איזה אוצר יש לנו!".
<br>
 רק אבא ישעיהו חרש ליהודה השיח: "לשמור עליה תבטיח?" והוא הבטיח! אכן קיים ומקיים עד היום הזה.
<br>
[[File:Dro.png|שמאל|ממוזער|500px|משפחת מן בעת מסע שורשים באוקרינה לעירות ההורים/סבים - 2019]]
<br>
 <p  style="font-size:20px; "> 
הוא בליבי - מי שהיא אמרה זאת טוב ממני היא רחל המשוררת "בגני נטעתיך": <br>
 בגני נטעתיך<br>
בגני המוצנע- בליבי<br>
 השתרגו פואורותיך<br>
ועמקו שורשיך בי.<br>
ומשחר עד לילה<br>
לא ישקוט לא ירגיע הגן-<br>
 זה אתה בו, אתה בו<br>
 באלפי ציפוריך רן.<br>
<br><br>

[[File:Children.jpg|שמאל|ממוזער|500px|ארבעת בני משפחת מן: רנית, אחיק, ערן ודן, קצת אחרי לידת דן - 1978]]

=המעבר למרחביה ובניית המשפחה=
<p  style="font-size:20px; "> 
שנה עבד יהודה למען דפנה באשדות יעקב איחוד, ואז בבכי ודמעות - של החברות של צילה - היא עברה מרצונה  החופשי למשק מרחביה – מעוז השומר הצעיר.<br>
ושוב אהובה בקול ענות: "את יודעת שכאן זאת קולקטיביות רעיונית ונעשה את מה שיערי יגיד?"   וסבא משה בחיוך דאג שיהיה לי בכל בוקר עיתון "דבר".<br>
מי שאת המצב הצילה ובנבכי מרחביה דרכי פילסה והובילה הייתה דינה. בשקט, בחיוך ובלי בעיות. וכך החל השבט להיבנות.<br>
אז החלטנו להתרכז בעיקר העיקרים, דור ההמשך.<br>
ואכן הגיע הרגע, שהוא ייצא אל האור, רגע הלידה:<br>
 מה אגיד זה היה נורא, "סדום ועמורה" וכאב שבולע את הכל! ופתאום הכל נגמר ורק בכי דק של תינוקת "אפרסקית" – ואושר גדול! יש לנו רנית. <br><br>
אחרי רנית נוסף אחיק,  הוא לקח 10 ימים נוספים לתכנון, לפני הלידה, והדגים  ביצוע מושלם ותוך 20 דקות הגיח לאוויר העולם. תינוק יפה גדול ואין בו מתום... אבל – התינוק כתום! חייבים להחליף לו את הדם. אנו חווים את עולם החרדות, הפחד והדאגה.
אך הוא משנה לשנה כוחו עולה וגדל עד לפרס ביטחון ישראל הגיע בגיל 25.  ומאז הוא ממשיך לעשות חיל.<br><br>
[[File:Yam.jpg|שמאל|ממוזער|400px|בני משפחת ים: רנית, פרח, גור ונתי - 2000]]
<p  style="font-size:20px; "> 
ערן, מהרגע שנוצר, למד ושינן עם אבא ואמא, שמות עצמות, סוגי התעמלות, ומרעין בישין, לא עלינו. כל זאת בקורס לפיזיותרפיה. וכאשר סוף סוף היה מוכן לבחינת סיום  הפיזיותרפיה - הוחלט להוציאו לאוויר העולם. דבר שבהחלט לא היה לרוחו והוא נלחם בו ככל יכולתו, בעזרת סלטות תוך רחמיות. אבל, הרופאים ניצחו והוא נולד, קטן, עקשן וערן. יותר הוא לא ויתר, הוא תמיד במצב "היכון", נשען על הידיים כשראשו סוקר מאין יבוא האוכל. האחיות החליטו "גאון"! והן ידעו מה שהן אומרות. כפי שנראה זאת בהמשך.<br><br>
דן – כשמו, נולד קטן, (תמונה) 1800 גרם על 34 ס"מ. אבל לקח ברצינות את האיחולים "זה הקטן גדול יהיה". וצמח וצמח וצמח עד שעבר את כל אחיו והיתמר לגובה של 1.88 מ'. כך הוא ממשיך בשקט ובחריצות לצמוח, להשכיל להתמודד ולגדל בית אוהב.
<br><br>

=ילדים, בני-זוג ונכדים=
<p  style="font-size:20px; "> 
זמנים רבים עברו ומעשים רבים עשינו, הרבנו בטיולים מלאנו תפקידים, עברנו שתי מלחמות. אך מכל כולם אנחנו הכי גאים ומאושרים בילדינו, בני זוגם ונכדינו. <br>
נזכירם לטוב בקיצור בנוסח ספר דברי הימים: 
<br><br>
[[File:Achi.jpg|שמאל|ממוזער|700px|אחיק, תמר, אילת ואורי - 2020]]
<p  style="font-size:20px; "> 
ראשונה וראשית בכורתנו רנית, חכמה ייחודית, מכילה עד בלי קץ ובעדינות ותבונה ,ללא לאות, תעוץ ותייעץ. ורנית הביאה את נתנאל ים והם הביאו לעולם את גור הסקרן והחכם, ואת פרח החיננית, המשימתית והאומנית. ואז נפרדו דרכיהם. 
<br>
וגור הביא את עדן והם מאושרים ביחד שלהם. ורנית הביאה את מנחם החייכן והטיילן והמעשה נשלם.<br><br>
[[File:Eran.jpg|שמאל|ממוזער|600px|ערן, טל, אמיר, ניצן ודורון - 2006]]
<p  style="font-size:20px; "> 
ואחיק –  הוא אחיהו, שנקרא כך ע"ש אחי מנחם ובשמו כל געגועי, אחיק, בשקט ורוחב לב ביעלות ויצירתיות עד אין קץ, לקח את תמר לבית סמילנסקי לו לאישה – יפת תואר, חכמה, מקורית ומדהימה והם  ילדו את אורי האהוב ואיילת המקסימה.<br><br>
אחריהם ערן שמינקות שוייך לחכמים שראשם בעננים, אבל הכי ידוע ש"עננים" היום זהו השיא! ובינהם ראשו נישא.<br>
הוא הביא את טל לבית אלון –  בעלת חשיבה מקורית מעבר לכל דמיון. כי האדם הוא העיקר ורוחו ערך עליון. <br>
והם ילדו את אמיר הזוהר והמהיר, את ניצן העוטפת בחומה את כל סובביה, ואת דורון שהוא שי אמיתי.<br><br>
ודן  חיפש ומצא  את נויה היפה, זריזת המחשבה, היעילה במבצעות, שמספיקה לרוץ ולקפוץ ולגדל: את אייל ואופיר – קסם בלתי נגמר, ואלון – שחמידות ומתיקות  הם שמו הנוסף. <br>
 ולנו נשאר רק להודות ולהלל על כל אלה.
[[File:Dan.jpg|מרכז|ממוזער|600px|דן, נויה, אייל, אופיר ואלון - 2019]]
<BR><BR>
[[File:Ranit.jpg|שמאל|ממוזער|500px|רנית בין שני הוריה יהודה ודפנה מן, ביום ההולדת שמונים של דפנה - 2020 ]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">

= ברכת הפרחים לששים שנות נישואין =
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<BR>
כתבה [[רנית מן]] ים
<BR><BR><BR><BR>
לכל פרח יש משמעות מסוימת לפי הספר 'שפת הפרחים' (משמעות זו מופיעה בסוגריים בהמשך הטקסט), שהיא שפה מאד מדוברת במקומותינו... אתחיל בשיר מתוך ספר שירים שאמא כתבה לי ליום הולדת 5.
[[File:Sun.jpg|שמאל|ממוזער|700px|חרציות ]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>זר חרציות </B> (אמת)<BR><BR>
כשאמא ישנה, באתי בסוד<BR>
ובחדר הכנתי הפתעה שכזאת,<BR>
קטפתי חרציות בשתי הידיים<BR>
והכנסתי לצנצנת של יבלו בלי מים,<BR>
אחר ברחתי, ויצאתי חרש, חרש, <BR>
אתם יודעים שחרציות הן חתיכות מהשמש<BR>
הנופלות למטה עם גשם רטוב<BR>
שלאדמה לא יהיה כל כך קר ועצוב<BR>
וכל חרצית פורחת כמו שמש חמה<BR>
שיהיה יפה ונעים לאמא אדמה<BR>
אמא לי ספרה זאת בחורף מזמן<BR>
כשהייתי עוד קטנה, אפילו לא בגן,<BR>
כי אמא אוהבת שמש וקיץ<BR>
אז הכנתי לה סוד, הרבה שמשות במים.<BR>
 1966<BR>
<BR><BR>
[[File:Wheat.jpg|שמאל|ממוזער|700px|חיטה]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>חיטה </B> <BR>
בחורף אבא שמח ושר, אמא צוחקת כי אבא מאושר, גשם רך ויציב יורד מהלילה כל היום, בדיוק אחרי שגמרו לזרוע את החיטה (שגשוג).
 <BR><BR> <BR><BR><BR><BR>
[[File:Cotton.jpg|שמאל|ממוזער|700px|כותנה]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>כותנה </B> <BR>
אחר הצהריים של קיץ בכותנה אבא מגיע בריצה מתוך השדה, נוטף מים מהממטרות ואומר 'רק עוד אחת, שם, לא רחוק, רואה?'<BR> אכן יש ממטרה תקועה. שוב הוא נעלם בריצה ואני חוזרת לשלווה העוטפת של האדמה הרכה ועלי הכותנה, עם צל של תמיהה למה הוא ממהר, למה הוא מסביר ומראה? <BR> רק בעוד הרבה שנים ולימודים, יינתנו המילים של 'קשר בטוח המעניק הערך לחווית העצמי'. <BR> בחזרה על ג'יפ לקיבוץ ול'חדר'.. מתקבלים עם 'החיוך הכי גדול במרחביה' כשבקצה המבט של אמא ניצנוץ דאגה <BR> 'כל כך הרבה זמן? מה רנית עשתה שם לבד?' <BR> ואני שמחה ומרגישה עטופה גם במילים ומחשבות שעדיין לא מובנות... <BR>
בערב לפעמים היה צריך 'למלא דלק' לטרקטור שמפעיל את המשאבה להשקיית הכותנה כל הלילה. <BR> עם אמא וורד, דוד יורם ודודה דינה שוב על הג'יפ נוסעים לשדה וממשיכים לעפולה לקנות 'גלידה תל חנן', 'שחיתות אמיתית' כמו שדוד יורם אומר.
<BR><BR><BR><BR>
[[File:Flower.jpg|שמאל|ממוזער|700px|כלניות]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>כלניות </B> <BR>

 <BR>
יום שמש חורפי, אמא לוקחת אותי באמצע היום מהפעוטון יש לה 'שבת' אנחנו הולכות לפסי רכבת לקטוף כלניות(עזוב), אמא מלמדת אותי לזהות את אלה שרק נפתחות, שעוד אין להן לבן, ויחזיקו בצנצנת הרבה זמן . אנחנו נהנות לנחש מה הכלניות חושבות ומרגישות.   
<BR>
אז נראה לי שכבר בגנון היתה לי ידיעה, שמימשתי בהצלחה יתרה את הכלל שמוישה'לה רייך המליץ 'ילדים היזהרו בבחירת ההורים'.    
<BR><BR><BR><BR>

[[File:Flower1.jpg|שמאל|ממוזער|700px|סיפן החיטה]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>סיפן החיטה </B> <BR>
מאז שמנחם האח של אמא נפל, היא מחפשת כל שנה את  סיפן החיטה.<BR>

 "אתה צובט את ליבי" שפורח בוורוד עז אך עונתו קצרה, <BR>

גם הפעם הוא חסר כאן בזר...<BR>

<BR><BR><BR><BR><BR><BR>

[[File:Flower2.jpg|שמאל|ממוזער|700px|אפונה ריחנית]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>אפונה ריחנית </B> <BR>
ליד הבית כל שנה בגינה אמא שמה בכף ידי הקטנה של בת שלוש או ארבע זרעי אפונה ריחנית (הנאות ענוגות) שנאספו בשנה שעברה<BR>
 מלמדת לשים ברווחים מדודים בחריץ הישר. <BR>
כל יום בארבע בודקים אם כבר נבטו, ומתי צריך כבר להכין חוטים שאליהם יטפסו. <BR>
ואז פריחת הפרפרים הסגולים, ורודים לבנים עם הריח העדין,  שתמיד תמיד יישאר ריח של בית. <BR>
<BR><BR>
<BR><BR><BR><BR>

[[File:Flower3.jpg|שמאל|ממוזער|700px|סחלב]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>סחלב </B> <BR>

לפי 'שפת הפרחים' סחלב הוא (יופי מעודן). בשפה המשפחתית מסמן את הקבלה של ייחודיות ותעוזה. <BR>
'תקופת הסחלב' בה אבא תומך באמא לצאת ללמוד פיזיותרפיה כשיש להם כבר שני ילדים קטנים. <BR> אמא נשארת כמה לילות בשבוע לישון במרכז. מרגישים את הציפיה של אבא לחזרתה, אני מקבלת כל יום גלויה של פרח מאמא.<BR> אמא מתחילה להגיע עם בגדים אחרים, הראשונה בקיבוץ עם מכנסי פיל! <BR>אבא עוזר לאמא לשתות כוס חלב כל יום כי היא כבר בהריון עם ערן שיוולד בזמן מבחני הסיום, אליהם אבא מבריח את אמא שעוד מאושפזת אחרי לידה. <BR>יש אישור מיוחד מלושקה שערן יהיה בבית, שוב אושר גדול, אבא מנקה את הרצפה עם סמרטוט לח כדי שלא יהיה אבק שיפגע בנשימה של ערן כשהוא מפזם את המנון הפלמ"ח. <BR> אמא צוחקת בכל גופה כשערן מונח עליה, אבא מזהיר שערן מרגיש ברעידת אדמה. 
<BR><BR>


[[File:Flower4.jpg|שמאל|ממוזער|700px|ורד]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>ורד</B> <BR>
זמן הורד (בורדו – יופי לא מודע), אמא בוועדת תרבות, מפיקה ארועים וחגים, מכניסה קבלת שבת משותפת לכל הקיבוץ. עורכת את 'במשק' העלון המקומי, ומחזירה אותו בשנים האחרונות במתכונת דיגטלית  'במרחב'.<BR> הפקת יומן חדשות בוודאו מקומי. השיא סדר פסח של אלף איש, שכל ההופעות מתוקתקות בזו אחר זו, בלי שצריך להזמין את המופיעים במיקרופון. שהמאמץ לא יורגש.. <BR>
על הדרך, תואר שני בחינוך מיוחד, התמחות בפיזיותרפיה לתינוקות וילדים, פתיחת מכון פיזיותרפיה בקיבוץ שעד היום מועדון הנוער קרוי על שמו, פרישה מקופת חולים והקמת 'המרחב לילד' בו גם מוכנים הילדים למעבר מהגן לכיתה א'. <BR> במקביל אמא כבר מגיל 30 משמשת  כ'זקן הכפר', אנשים עם עניינים בריאותיים, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו מתייעצים איתה, בתבונה, איכפתיות, עדינות, נדיבות ודיסקרטיות היא מקשיבה, פותרת, עוזרת ומלווה לעיתים גם לאורך שנים.
<BR><BR>

[[File:Flower5.jpg|שמאל|ממוזער|700px|רקפת]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>רקפת</B> <BR>
אבא יוצא מגידולי שדה לריכוז משק, תפקידי שיווק במפעל ובארגון הקניות הבין קיבוצי. עד שפורש כדי לדאוג לצד העסקי של 'המרחב לילד' ולהיות חצרן בית ילדים ובכך להגשים את החלום של סבא משה. <BR> נהנה למצוא חלקים לתיקון מכשירים שכבר לא מיצרים ובסבלנות אין קץ להחזיר 'למצב עבודה' לעיניה המתפעלות של ילדה שקטה. מוצא זמן לאסוף פקעות של רקפות (תקווה מבוישת)מאתרי בניה, מפזר סביב לביתו ומעניק לאנשים אהובים.<BR>

<BR><BR><BR><BR><BR><BR>

[[File:Flower6.jpg|שמאל|ממוזער|700px|אמנון ותמר]]
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<B>אמנון ותמר</B> <BR>

מהזר המגוון, השנים האחרונות הן של האמנון ותמר שמשמעותו 'חשוב עלי', ואני חושבת עלייכם הרבה על כך שאני זוכה למורי דרך, אוהבים קרובים רואים ומכבדים. <BR> מברכים על הטוב ועל היש, יודעים להכיר בתלאות הזקנה ולמצוא להן תשובה ראויה.. וכשאני יושבת בינכם על הכורסאות בחדרכם מרגישה הכי ידועה ואהובה שאפשר.

= סיפורים =
<p dir="rtl";  style="font-size:20px; color:black">
<BR>
[[הנסיעה לעין-חרוד]]

<BR>
[[מכתב לאחי מנחם]]


<BR>
[[מכתב מחיילת צעירה]]

<BR>
[[פגז פגע במשאית]]

<BR>
[[הותר לפרסום]]