הצגת המקור של הדף "הותר לפרסום"

[[File:300.jpg|שמאל|ממוזער|400px|עדי מקריא דברים לזכרו של אביו מנחם פונדק ז"ל 60 שנה לאחר מותו. לידו:  יובל פונדק מינץ, ליבי וגיל פונדק מינץ]]
== הותר לפרסום  ==
 <p  style="font-size:20px; "> 

הותר לפרסום שאיש צעיר ומוכשר .נהרג והוא עדיין לא בן עשרים ושבע. 
<BR>
 אבל אף אחד לא פירסם שאישה צעירה שעדיין לא מלאו לה 24 מחכה לו שישוב לחבקה ולחבק את בנו בן הארבע, כי הוא הבטיח. הוא הבטיח שיהיה לידה בלידה של בנם שיוולד בעוד חודשיים. הוא הבטיח לבנות לה בית הוא הבטיח לה את השמים, הוא הבטיח...
<BR>
אבל שתינוקם נולד הוא לא היה שם, ומאז בנו מחפש אותו. הוא כבר שאל את כל מי שמכיר אותו ואוהב אותו ושמע המון סיפורים, אבל עדיין הוא לא יודע איך ילד קטן גדל עם אבא.
<BR>
 אף אחד לא פירסם שבנו בן הארבע , היה בטוח שאבא לא שב כי הוא עשה משהו לא בסדר והא הבטיח לו כל לילה בבכי, שתמיד, הוא יעשה מה שהוא אומר , רק שישוב וירים אותו ביד אחת למעלה, כי הוא כל כך חזק וגבוה. ובאמת הוא ממש חושב שאולי הוא נמצא איפה שהוא, וכבר חיפש אותו בשמונים ארצות שונות והוא לא יפסיק לחפש.
<BR>
 ואמא אחת, רק בת חמישים התעוררה בבהלה בלילה וידעה שזה לא חלום זה האסון. אף אחד לא פירסם שמאז כל יום, כל עוד נשאו אותה רגליה היא עלתה לקברו, בגשם בחמסין, ברגל , באופנים, בקלנועית, כי רק שם מותר לה לבכות ולהגיד לו את כל המילים הטובות.
<BR>
אף אחד גם לא פירסם שאבא שהיה איש עט וספר וכל חייו החזיק בכיסו דף מקופל לארבע ורפיל של עט, כי הוא אולי יראה דבר מענין לכתוב עליו בעלון, או אולי ישמע אימרה מענינת להציג בשיעור תנ'ך.  האבא הזה לא כתב מילה אחת לזכר בנו.
<BR>
ואולי מותר לפרסם שאחרי שישים שנה זה הרבה פחות כואב ופחות מתגעגעים.
<BR>
 אבל זוכרים, כל יום זוכרים.
<BR><BR>
דפנה מן (פונדק)  17.5.2024   <BR>
(נקרא באזכרה באשדות  יעקב  שישים שנה לנפילתו של מנחם)