פגז פגע במשאית

דפנה ויהודה מיד אחרי הנישואין - 1960

פגז פגע במשאית

כתבה של דפנה מן שפורסמה בעלון 593 של אשדות יעקב משנת 1978

במקלט שלנו 'גרו' ילדי כתות א' (דרורה זקצר וחברותיה) ב' (חדוה מלמוד, אסף ועוד) ג' (חגית גור, רותי גלעד והיתר). כל ה'גדולים' (כתה ד' ומעלה – מיכאל לוי וחבריו), 'גרו' בתעלות.

בהפסקות, בין הפגזה להפגזה היינו מבלים במשחקים ובקליטת שמועות על מהלך המלחמה, מהילדים הגדולים.

שני אירועים מעניינים זכורים לי מאז.

ראשון – השיר שחיבר בועז ערפלי, לפי המנגינה, 'אוי טוב לי, טוב לי, בקבוק מולטוב לי' והפזמון שלו היה: הוי, רע לי, רע לי, כזאת עוד לא קרה לי, לשמוע הפצצות אפילו עד חצות' ואחד הבתים שלו דיבר על 'גבורת המורים':

'עקיבא הפחדן, בחפירה ישב למעלה לא הופיע, ראשו בכר תחב'.

זה היה ההמנון שלנו והיינו שרים את זה כל הזמן, והרגשנו את עצמנו נורא גיבורים וחזקים, כששרנו את זה.

באחת ההפסקות לימדה אותנו מטילדה קורדובה, המורה של כתה ג', וכידוע לא הצטיינה בשמיעה אבסולוטית, את המשחק 'גולם במעגל'. תוך שירה והתלהבות, בעוד מטילדה שרה שמענו את זימזומי המטוס... ובהיותנו מאומנים, - זינקנו מיד למקלט, בלי לחכות לקול אזעקה, ומטילדה המשיכה לשיר, להנאתה, בחוץ...

כל לילה היו לנו אורחים במקלט. בלילה הראשון אירחנו את ילדי נהריים (תל-אור) שפונו משם אותו לילה. בלילה השני, מסתבר שילדי כתות ד-ה – 'הגיבורים', היה להם קשה להרדם לקול ההפצצות ובאו לישון אצלנו במקלט. ועד כמה שזכור לי, את הלילה השלישי כבר בילינו בחיפה, וזהו סיפור בפני עצמו.

בצהרי יום אחד, הודיעו לנו שמפנים אותנו לחיפה. נסענו במשאית, בדרך משונה, שהתחילה באזור מנחמיה, עברה דרך עבודיה, שהיתה כבר הרוסה, ועדיין היו מוטלות שם גופות ערבים ומשם עלינו במעלה ליבניאל. תוך כדי הנסיעה, כנראה, שהתגלינו לתותחנים הסורים בתל-קאסר (תל קציר של היום) ופגז פגע בגלגל של המשאית שלנו. כשירדנו התגלתה לפניי תמונה זו: שרה לוי – המטפלת של כתה ג', שוכבת מחזיקה ומנסה לעצור את הדם של מוישל'ה לביא ז"ל, המורה שלנו – בלה – פצועה ועוד כמה ילדים שותתים דם, והפגזים ממשיכים להתפוצץ סביבנו. הייתי בטוחה שזה במרחק מטר אחד מאיתנו, ושהפגז הבא יפגע בנו.

הגיעה משאית שפינתה רק את הפצועים, ועוד הרבה שנים צחקנו על תלמה, שרק מאוחר יותר גילתה שנפצעה ברגל, וכך גם הפסידה את משאית הפצועים ונאלצה ללכת ברגל, איתנו, את כל העליה ליבניאל, בצהרי יום מאי חם, כשהרחשים מזמזמים מסביב, אחת הילדות צורחת בהיסטריה וזוכה לחבטות מהירות מהמטפלת. מכל הצדדים צעקות: שפרה, אני צריך פיפי.. פה גילה שיפרה (קולקובסקי ז"ל) רעיון מזהיר, והודיעה שבשעת מלחמה, עושים במכנסיים, ואכן, הוראה זו בוצעה מיד...

כהשתרר שקט בהפגזה וראינו את אשדות מרחוק אמרה אחת הילדות ברצינות: 'ילדים, בואו נגיד שלום לאשדות כי לא נראה אותה יותר!' וכולנו הסתובבנו, והרגשנו עצמנו נורא מבוגרים ורציניים, ובקול הולם אמרנו: 'שלום, אשדות, יותר לא נראה אותך, כי עוד מעט נמות'...

את הלילה בילינו בביה"ס בחיפה, שהיתה לו חצר בטון מגודרת. ועם בוקר, באו תושבי חיפה לראות את הפליטים מעמק הירדן, וזאת אחת ההרגשות הכי גרועות והעצובות שזכורות לי בימי חיי.