משה פונדיק
משה פונדיק נולד בסמיאטיץ' ב- 1882? לישעיהו בן מנחם פונדיק וחיה פייגע קאמינצקי. למד ב"חדר" ובבית המדרש. בעל כשרונות, הגיע בגיל צעיר לשליטה בלתי רגילה בלשון עברית. השתלם בהנהלת חשבונות. ב- 1904 התחתן עם לאה פועה, בת משה ראדזינסקי.
השאיפה לארץ ישראל
שאיפת חייו היתה לעלות לא"י ולהשתתף בבנינה בעבודה ממש. כשנתיים לאחר נישואיו, והוא כבר אב לתינוק, הלך לאמריקה, לשיקאגו, כדי להכשיר עצמו לחיי עבודה. עבד שם ב"שאפ" כגהץ. חברו וידידו משנות היותם באמריקה, מר יעקב האפט, בן העלייה השניה ואיש ירושלים מעיד עליו: "משה פונדק ז"ל היה אדם נלבב וציוני נלהב; יחד יסדנו את אגודת "עבריה" בשיקאגו והיינו פעילים שם בהסתדרות "שוחרי שפת עבר" – סניף ההסתדרות הציונית באותם הימים – בהרצאות, ארגון אסיפות ונשפים ציוניים, ומשה פונדיק התבלט בפעילות זו".
יוצא לסגור את התריסים
הסיפור הבא מבוסס על קטעי עובדות והשלמה של פרטים שיש בהם "תוספות יום טוב". שנת 1906 הייתה שנה לא קלה במשפחת פונדיק הצעירה שהתגוררה בסימיאטיץ'. זה עתה נולד הבן הבכור מנחם והפרנסה הייתה מצוייה בדוחק. פועה-לאה האם הצעירה הייתה בת עשרים ומשה האב היה בן קצת יותר מעשרים. על הפרק עמדו שתי אפשרויות האחת לעלות לישראל או להגר לארצות הברית. דילמה שעמדה בפני הרבה זוגות צעירים יהודיים במזרח אירופה. פועה-לאה, כאם צעירה, חששה משתי האפשרויות. היא שמעה על התנאים הקשים בפלסטינה ודאגה מאד מפני המעבר לארצות הברית. היו סיפורים כמה סיפורים על אנשים מסימיאטיץ' שהיגרו לארה"ב והצליחו להתעשר. אבל הגיעו גם סיפורים רבים יותר על צעירים שהיגרו ועבדו קשה ב"סדנאות היזע" בתפירת בגדים, גיהוץ וכביסה ובקושי שרדו. פועה-לאה העדיפה את הקרבה אל הוריה ומשפחתה התומכת על פני נסיעה אל הבלתי נודע. משה היה כנראה נחוש יותר לצאת ממצב של חוסר אונים מול השנאה האנטישמית של הסביבה הפולנית, שראתה ביהודים את המקור לכל הצרות והקשיים שפקדו את העמם. הפולנים לא היססו לפגוע ביהודים בכל הזדמנות, הם בזזו, שרפו והכו יהודים, לא אחת בעידוד השלטונות.
הוויכוחים והדיונים בין משה לפועה-לאה התארכות והם לא הצליחו להגיע לכלל החלטה. ערב אחד, לאחר לבטים רבים הודיע משה לפועה-לאה "אני יוצא לסגור את התריסים". סגירת התריסים הייתה נוהל ידוע, שנועד להגן על הבית מפני הקור הפולני ומפני פורעים פולניים. אלא, שהוא היה גם שם קוד למעשה נוסף. עברו עשר דקות מאז יצא משה לסגור את התריסים, חצי שעה, שלוש שעות ומשה לא שב. לאחר שבועיים או שלושה התקבל מכתב שבו בישר משה לפועה לאה, המודאגת והכועסת, כי הוא בדרך לארה"ב. מטרתו להתבסס ולהכין למשפחה אמצעים כדי להגר מפולין האנטישמית לארה"ב. משה התגייס מיד עם הגיעו לארה"ב לעבודה ב"סדנאות היזע" בשיקגו. השכר הזעום שהרוויח הניצול המחפיר שחווה שם היו קשים, אך רוחו לא נשברה. הוא קיווה שבסוף יהיה בידו סכום כסף שיאפשר למשפחה להתאחד ארה"ב. במשך חודשים רבים עבד ליד מגהץ גדול שבו גיהץ את בגדיהם של אנשים שנמסרו לכביסה. מדי פעם פוטר מעבודתו ונותר ללא פרנסה. לאחר שלוש שנים של עבודה קשה, חיי רעב ועוני נאלץ משה לוותר על החלום האמריקאי ולהמיר אותו בחלום הציוני.
העליה לארץ ישראל
מאמריקה הגיע משה בשנת 1909 לארץ ישראל. הלך לגליל, לחוות יק"א בסג'רה, ועבד שם בחקלאות. פרק זמן ניהל ספרי החשבונות של קבוצת הפועלים, מהם אנשי "השומר" בסג'רה. לכאן הביא את אשתו ובנם הבכור, מנחם ז"ל. תוך דלות ועבודה קשה, ללא סדרי חיים נורמאליים למשפחה, בתנאי אקלים קשים, רבו לבטי המשפחה בהתאקלמותה בארץ. נוספה על אלה מחלת הילד. המשפחה חזרה לסמיאטיץ' בשנת 1911 בתקווה כי זוהי יציאה זמנית מהארץ. כעבור שנים מועטת פרצה מלחמת העולם הראשונה, והדרכים לא"י נחסמו. המשפחה גדלה בינתיים. זמן קצר אחרי גמר המלחמה, בראשית 1920, היו כבר מוכנים דרכוני המשפחה לעלייה ארצה. אך אז פרצה מלחמת הבולשביקים בפולין, הרכוש המועט נשדד, והעלייה נדחתה. "אני מרגיש את עצמי כציפור בכלוב" – כתב אבי במכתב לידיד. כעבור שנים, בשנת 1929, עלה לא"י אחי הבכור, מנחם ז"ל, שהיה בין פעילי "החלוץ" בסמיאטיץ' ובפולין. מנחם עלה יחד עם חברי קבוצת ההכשרה "שחריה", שהוא היה ממיסדיה. מנחם טבע בים כנרת בי' תשרי תרצ"א. בשנים הבאות עלו עוד שלושה מבני המשפחה. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה עמדו יתר בני המשפחה לעלות ארצה, אולם אחרו המועד.
מורה ומחנך
משה היה ער לחינוך הילדים והנוער, לתיקון סדרי הלימודים ב"תלמוד תורה", אשר שימש בה, פרק זמן, מורה לתנ"ך ולעברית. חידוש במוסד היה מנהגו לצאת עם ילדי ת"ת לטיולי שדה, לחיק הטבע. הירבה לטייל עם ילדיו לפנות ערב, אל מחוץ לעיר לשוחח עימהם על תולדות העם בארצו ומצבו בהווה. בלילי החורף קרא עם ילדיו פרקי שירה, משל ביאליק ואחרים, או שיחק עימהם שח-מט. היה בין הדואגים להתפתחותו וביסוסו של ביה"ס העברי "תרבות" אשר בהנהלת ידידו המכובד, המורה יהודה קאהוט ז"ל. נמנה עם פעילי הג'וינט בעירנו, שימש שליח וציר הציבור בשליחויות ציוניות וכלל יהודיות ובפני השלטונות הפולניים. בשנים האחרונות ערב מלחמת העולם השנייה, שימש פרק זמן כראש קהילה וסגן ראש העירייה, למרות שרוב תושביה לא היו יהודים. בפולין של אז לא יכול היה יהודי לכהן כראש עיר.
ממכתביו
"השתא הקדמתי מעט לצאת לנופש אל היער במלייציץ. ראשית, מפני העול החדש שהוטל, לא ברצוני, על שכמי, הלא הוא פרנס הציבור הראשי. לא כתבי לך עד היום על אותו עניין, כי כולו לא היה נעים לי, ובכלל הוא בלי ממש… הציונים בסמיאטיץ' עמדו שנים רבות מנגד להנהלת הקהילה ולא חפצו לקחת חלק בבחירות. בשנים האחרונות נשתנה המצב מצד אחר. מפני שנות השפע בארץ, נעשה האידיאל הציוני שטחי. הכוח המניע שלו היה הסרטיפיקאט. ההתעמקות באידיאל, השאיפה לחירות העם, לחיים לאומיים חדשים פסקה. הכל נערך בערך הברק החיצוי של החיים בארץ. וכשבאו ימי משבר בארץ, אסף לו ה"בונד" מלא חפניו מהציצים, אשר צצו בשדה הציונות, ונבלו באין גשם ברכה, כי ארב להם מאז… ובכן נגד רצוננו יצאנו לכיבוש הקהילה. חמש רשימות ניגשו לבחירות ואלו הן: הבע"ב, האומנים, הציונים פוע"צ-פועל-צעיר והבונד. נכנסו מבע"ב – 2 , מאומנים - 2, מציונים- 1, מהפוע"צ – 1, ומהבונד – 2. חוץ מהבונד נתנו כולם עיניהם בי לראש הקהילה, נגד רצוני. ובכן, העמסתי על עצמי את העול הזה זו השנה השנייה. מובן, כי נשיאות זו מנוחה אין בצידה, ולכן הקדמתי השנה את זמן מנוחתי. ושנית, כדי לשוב הביתה לזמן הבחירות של הקונגרס ה- 21."
קשיים עם עליית התנועה הנאצית
הוא ראה בעיניים פקוחות את המתהווה בפולין בכלל, ובסמיאטיץ' בפרט. במכתבים לבניו כתב: "סער האנטישמיות מפרק את מוסדי הנפש וגוזל את מנוחתי. מאין נשאב את הכוחות לעמוד נגדו? טוב שהמון העם איננו מרגיש באסונו הבא, ומנוחתו שלמה." 26.4.1933 "מחכים אנו כאן לראות מה ילד יום מחר בארצנו, וליבנו מלא תקווה, כמוכם שם כי אחרי הסער תופיע שמש ברכה, ובלב חרד אנו מקדמים כל יום חדש. אבל לא כן בנוגע למצבנו כאן בפולין. אנו עומדים נדהמים מול המתרחש כל יום לנגד עינינו ואפס חכמה ותבונה לנהלנו בעצתה, מה עלינו לעשות" מוצש"ק 30.10.1937
החיים בסימיאטיץ'
בינתיים מתפרנסים מן החנות. מתוך נטיית נפש לספר נהפכת חנות המכולת לחנות לממכר ספרים ומכשירי כתיבה בעיקר. כאן נמצאו הספרים שהופיעו לאחרונה בישראל, וכתבי העת הארצ-ישראליים: "כתובים", "מאזנים", "דבר" ואחרים. כל ספר וכל עיתון המגיע מהארץ משרה רוח חג במקום. בית המסחר משמש כמרכז תרבותי-רוחני-מעט לעיירה, מקום מפגש למורה ולעסקן הציוני והחלוצי. כאן תפגוש אישה את לאה פועה פונדיק, אם המשפחה, כדי לשאול מפיה עצה בענייני בית ומשפחה. כאן יוחלט על יציאת זוג נשים לאסוף כספים, ל"מתן בסתר", להכנסת כלה ענייה. בית פונדיק חי ונושם אוירה ארצישראלית: מדברים עברית, עוקבים בהתעניינות ערה אחר כל הנעשה בארץ, הכל "שם" כה מוכר וכה קרוב – כאילו קרבת משפחה. בית זה משמש תחנה ראשונה לחלוצים הבאים לקבל הכשרתם בקרבת סמיאטיץ', כאן יסעדו את ליבם, כשהם מחכים לעגלה, שתבוא להובילם למקום הכשרתם. בבית זה עובדת מכונת הדפוס הראשונה בעיירה. כאן מדפיסים כרטיסי הזמנה לחתונות, למסיבות או לאסיפות חשובות. משהו מעבודת הקודש ומעשה היצירה בכל דבר-דפוס. עושה במלאכה הבן הצעיר, בעל השם הנדיר, המבטא שאיפות הבית – זרובבל. הבנים והבת פעילים ב"החלוץ הצעיר" ו"החלוץ" בסמיאטיץ' ובתנועה בפולין. האב, משה פונדיק יושב בעל כורחו בסמיאטיץ', אך ליבו שם. הוא חי את המתרחש בחיי העם, בציונות ובארץ ישראל. ארבעה מבניה ליוותה המשפחה לא"י ישראל בתקווה, כי לא ירחק היום, וכל המשפחה תהיה בא"י, משאת נפשה. גלויה אחרונה ממשה נתקבלה בארץ מביילסק, שבקרבת סמיאטיץ', לשם הוגלתה המשפחה בימי שלטון הרוסים בסביבתנו. היתה זו אגרת ברכה לבן זרובבל בעין-חרוד לרגל הולדת בנו - נחמן. מאז נפסק הקשר. המשפחה הוחזרה אח"כ בצו הגרמנים לסמיאטיץ', לגיטו. משם נלקחו, עם יתר בני עירנו היקרים, לדרכם האחרונה – למחנה ההשמדה בטרבלינקה. משה ופועה לאה פונדיק, הנלבבים והיקרים, תפארת האדם, אשר עודדו את כל אשר בא עמם במגע, אשר ליוו רבים לעלייתם והצלתם בארץ ישראל לא זכו לשוב ולעלות ולהינצל מן השואה האיומה. לא זכתה הבת היחידה במשפחה – רבקה, אשר חילקה את מסירותה בין בית ההורים ופרנסתו ובין סניף החלוץ הצעיר והחלוץ, לא הגיע בן הזקונים - גדעון. לא זכו לראות במדינת ישראל משאת-נפשם. אך כל יודעיהם ובני משפחתם, אשר שרדו בארץ, לא ישכחום לעד. נשמתם צרורה במפעל גאולת עמנו.
סיפורים
מכתבים