במה אשיב לך על אהבתך אותי?: הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת דף עם התוכן " File:Zila&yesh35.jpg|שמאל|ממוזער|500px|צילה וישעיהו פונדק זוג צעיר, תמונה שכנראה נשלחה להורים בפול...") |
|||
| שורה 11: | שורה 11: | ||
פעם חשבתי שדרושה לי חברה, אשר אוכל בחיקה, בחברתה לנוח; הייתי אז בן עשרים ועוד שנה או פחות מזה. אולם לא נכון הוא, דרושה חברה למלחמת החיים. חברה לא רק למנוחה, אם גם ובעיקר לשעות נסערות ויגע. <BR> | פעם חשבתי שדרושה לי חברה, אשר אוכל בחיקה, בחברתה לנוח; הייתי אז בן עשרים ועוד שנה או פחות מזה. אולם לא נכון הוא, דרושה חברה למלחמת החיים. חברה לא רק למנוחה, אם גם ובעיקר לשעות נסערות ויגע. <BR> | ||
| − | בקשר עם הכנת שיחה על תולדות התנועה הקיבוצית וזרמיה, קראתי שוב פעם את צבי שץ, מתוך ספרו "על גבול הדממה", את דבריו "על הקבוצה"; הוא היה בעד קבוצה קטנה, בת 8-10 חברים, משפחתית, אשר בה תמצא "המנוחה מטֶבח הגלות" ליחיד המתעמק. אולם, כך יכלו לחשוב רק לפני 20 שנה ומעלה. כעת חיי קיבוץ, הם חיי חזית (גם בימים בלי "מאורעות") של נכונות מתמדת לגידול ולליכוד, לכיבוש ולביצור. וגם החברות צריכה לשמש כוח מסייע=עוזר לעמידה בחיים אלה. <BR> | + | בקשר עם הכנת שיחה על תולדות התנועה הקיבוצית וזרמיה, קראתי שוב פעם את צבי שץ, מתוך ספרו "על גבול הדממה", את דבריו "על הקבוצה"; הוא היה בעד קבוצה קטנה, בת 8-10 חברים, משפחתית, אשר בה תמצא "המנוחה מטֶבח הגלות" ליחיד המתעמק. אולם, כך יכלו לחשוב רק לפני 20 שנה ומעלה. כעת חיי קיבוץ, הם חיי חזית (גם בימים בלי "מאורעות") של נכונות מתמדת לגידול ולליכוד, לכיבוש ולביצור. וגם החברות צריכה לשמש כוח מסייע=עוזר לעמידה בחיים אלה. <BR><BR> |
בשעת הספד לחבר אחד, שהתחשמל בעבודתו, הרטיטה אותי מילה אחת "ע ר י ר י". "הוא הלך ערירי" כלומר מבלי קשר למישהו הלך מהחיים, מבלי שהשאיר משהו הקשור בו. מושג איום הוא "ערירי" זה. דומני שאין בשפה שניה מושג כזה; הנה חיפשתי באידית ולא מצאתי. המושג החזק ביותר הוא "עלנד" - לא אומר כמעט כלום.<BR> | בשעת הספד לחבר אחד, שהתחשמל בעבודתו, הרטיטה אותי מילה אחת "ע ר י ר י". "הוא הלך ערירי" כלומר מבלי קשר למישהו הלך מהחיים, מבלי שהשאיר משהו הקשור בו. מושג איום הוא "ערירי" זה. דומני שאין בשפה שניה מושג כזה; הנה חיפשתי באידית ולא מצאתי. המושג החזק ביותר הוא "עלנד" - לא אומר כמעט כלום.<BR> | ||
אז החלטתי לבלי לכת ערירי, גם בחיים. נוסף לזה מלווה אותי הרגשה, שאלך מהחיים בעודי צעיר. יתכן שזוהי רק הרגשה שבאופנה (לא בגלל ימי המאורעות – הרגשה זו קודמת להן), אולם היא ישנה אצלי. אם כי חשק החיים בי הוא חזק ואני נוטה לעתים קרובות לראות בדמיוני את החיים בארצנו, במשקינו בהתפתחותם עבור 20 שנה ויותר, ברור שזה בא מתוך קשרי לחיים אלו. <BR> | אז החלטתי לבלי לכת ערירי, גם בחיים. נוסף לזה מלווה אותי הרגשה, שאלך מהחיים בעודי צעיר. יתכן שזוהי רק הרגשה שבאופנה (לא בגלל ימי המאורעות – הרגשה זו קודמת להן), אולם היא ישנה אצלי. אם כי חשק החיים בי הוא חזק ואני נוטה לעתים קרובות לראות בדמיוני את החיים בארצנו, במשקינו בהתפתחותם עבור 20 שנה ויותר, ברור שזה בא מתוך קשרי לחיים אלו. <BR> | ||
גרסה מ־13:41, 31 ביולי 2021
צילה יקרה!
כשביקרתי פעם בגבעת-השלושה, אמר לי חבר וילנאי משם: "טוב כשיש חברה, שישנו מישהו הדואג לך". מלים פשוטות, אולם גם בשעה שאמרן הרגשתי שאמת חיים עמוקה בהן.
והאמת, טוב להרגיש בשעת בדידות, או עייפות שישנו אי-שם, אדם קרוב לך, החושב עליך לעיתים קרובות, אשר היותו – משמשת לך נחמה. אדם אוהב אותך.
במה אשיב לך על אהבתך אותי?
פעם חשבתי שדרושה לי חברה, אשר אוכל בחיקה, בחברתה לנוח; הייתי אז בן עשרים ועוד שנה או פחות מזה. אולם לא נכון הוא, דרושה חברה למלחמת החיים. חברה לא רק למנוחה, אם גם ובעיקר לשעות נסערות ויגע.
בקשר עם הכנת שיחה על תולדות התנועה הקיבוצית וזרמיה, קראתי שוב פעם את צבי שץ, מתוך ספרו "על גבול הדממה", את דבריו "על הקבוצה"; הוא היה בעד קבוצה קטנה, בת 8-10 חברים, משפחתית, אשר בה תמצא "המנוחה מטֶבח הגלות" ליחיד המתעמק. אולם, כך יכלו לחשוב רק לפני 20 שנה ומעלה. כעת חיי קיבוץ, הם חיי חזית (גם בימים בלי "מאורעות") של נכונות מתמדת לגידול ולליכוד, לכיבוש ולביצור. וגם החברות צריכה לשמש כוח מסייע=עוזר לעמידה בחיים אלה.
בשעת הספד לחבר אחד, שהתחשמל בעבודתו, הרטיטה אותי מילה אחת "ע ר י ר י". "הוא הלך ערירי" כלומר מבלי קשר למישהו הלך מהחיים, מבלי שהשאיר משהו הקשור בו. מושג איום הוא "ערירי" זה. דומני שאין בשפה שניה מושג כזה; הנה חיפשתי באידית ולא מצאתי. המושג החזק ביותר הוא "עלנד" - לא אומר כמעט כלום.
אז החלטתי לבלי לכת ערירי, גם בחיים. נוסף לזה מלווה אותי הרגשה, שאלך מהחיים בעודי צעיר. יתכן שזוהי רק הרגשה שבאופנה (לא בגלל ימי המאורעות – הרגשה זו קודמת להן), אולם היא ישנה אצלי. אם כי חשק החיים בי הוא חזק ואני נוטה לעתים קרובות לראות בדמיוני את החיים בארצנו, במשקינו בהתפתחותם עבור 20 שנה ויותר, ברור שזה בא מתוך קשרי לחיים אלו.
ואת, אשר תבטלי ערירותי זו, איזה שלא יהיה גורל חיי. במה אודה לך?
היי ברוכה יקירתי
שלך
ישעיהו
ירושלים
מוצאי שבת, בשעה עיפה.
3.10.1936
הערות:
א. בשנה שבה נכתב המכתב צילה הייתה בת 22 וישעיהו בן 24. הם היכרו בגבעת חיים בערך בחורף של אותה שנה כאשר צילה באה לעזור בשל מחלת שפעת קשה שפקדה רבים מחברי הקיבוץ. בזמן שנכתב המכתב צילה נותרה בגבעת חיים בהריון עם מנחם וישעיהו יצא להדרכה בירושלים.
ב. תקופת המאורעות היא תקופת "המרד הערבי הגדול" 1936-39 או כפי שנקרא בפי שומרי העברית "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט". המרד כלל בעיקרו פעולות טרור של ערבים נגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל ונגד יהודים. פעולות אלה כללו תקיפות כנגד חיילים בריטיים, מוסדות השלטון הבריטי ונציגיו, תקיפת יהודים והצתת גידולים חקלאיים ורכוש יהודי.
ג. רגישותו של ישעיהו לשפה העברית אינה צריכה תימוכין, אך עוצמתה של המילה "ערירי" חזקה במיוחד במכתב זה. בראשי עולה השיר של רחל "לא פעם בקיץ" שהלכה לעולמה חמש שנים לפני כתיבת המכתב ובו מופיעה השורה "קטן הוא ודל הוא חדרי ואני בו שרוי ערירי".
ד. מעולם לא שמעתי מאבא את המחשבה שהוא "ילך מהחיים בעודו צעיר". אך בדיעבד זה מה שקרה... אומנם הוא נפטר בגיל 88, אך היה צעיר לחלוטין. בין נכדיו רצו הימורים האם הוא יגיע לגיל 120.
ה. כן... יש במכתב הזה הרבה רוך, הכרת תודה, ומידה של חולשה, שאולי נובעים מעייפות? לא קיימת בו אפילו התחשבנות אחת. משמח מאד היה למצוא מכתב שכזה.