בשער הצבא

בשער הצבא

בעצם גמרתי את שנת השרות עם הרבה נכונות לשרת בצבא. כל חייל שיצא לי לאסוף כטרמפיסט נראה לי כנושא דגל האומה. (לא ידעתי אז להבחין בין טבח ונהג ללוחם ועל ג'ובניקים שמעתי, אך הדברים לא היו ברורים). בקיצור – מת הייתי להתגייס. מה עוד שהחבר'ה כבר היו שנה בצה"ל, קשה היה לספר כל פעם שאתה עדיין אזרח (היינו ילדים).
לבסיס קליטה ומיון הגעתי כמעט בריצה, ובקושי שמרתי על עצמי שלא להידחף קדימה (לא נעים לספר אבל עד כדי כך הייתי להוט). די מהר הצלחתי להתקרר. הן תבינו: חודש שלם בגרפולגיה (תורת גירוף האדמה..) ונדידה ממאהל למאהל דרך 'שוק העבדים' הם דברים מתישים בסופו של דבר. אך התקווה שאגיע ליחידה מובחרת החזיקה אותי במתח מסוים. מה גם שהחבר'ה מהצד התחילו לגלות כל מיני סודות צבאיים, שאני בכלל לא ידעתי עליהם, והעסק נראה מסתורי ומעניין בצורה בלתי רגילה.

במשך חודש הצפייה בבקו"ם פינו מידי פעם חבר'ה ליחידות מסתוריות, בעוד אני נשארתי. כבר התחיל להתגנב החשד ללבי שמא יעשו אותי טבח או משהו מעין זה. אבל בסוף עלינו על האוטובוס ונסענו לבסיס באי-שם. כל הדרך שירה וריקודים למרות שבחוץ ירד גשם. בבסיס המתין לנו סמל שכנראה חמש שניות ראשונות של התאוששות הוא זמן מוגדר לגביו וכיוון שלא עמדנו בזמנים התחלנו להתרוצץ. 30 שניות עד לעמוד חשמל הקרוב, 25 שניות עד לעמוד חשמל הרחוק וכך הלאה. כל פעם מקצה שיפורים למקצה הקודם. נדמה לי שברגעים אלה התחילה התאוריה שלי על הסברים והבנה לגלות את בקעיה הראשונים (בשלבים מאוחרים יותר נשארו ממנה רק עיי חורבות..).

כך נפתח אחד הפרקים החשובים ביותר בחיי – הטירונות. תקופה שבה למדתי להיות מאולץ (או מעולף) לרמוס כל שביב יוזמה. רק לבצע פקודות. אסור היה לחשוב, תחת לחץ מתמיד ומתמשך, של אימונים או של טרטורים. אבל התאוריה הצבאית אמרה שחייל שנח הוא חייל רע, וחייל שישן יותר מ-4 שעות בלילה הוא חייל מנוון. בהתאם לכך רצנו ביום על הגבעות ובלילה היינו קוברים את הביזיונות, שהספקנו לצבור באותו יום. נדמה לי שהיו חבר'ה שהיו מוטרדים מה נעשה בלילה, אם הסמל לא ימצא שגיאות אצלנו, אבל סמל המחלקה אף פעם לא הכזיב – הוא תמיד מצא!

לפני זמן לא רב קראתי בעיתון על קבוצת תל-אביבים שהחליטו יום לפני גיוסם לעלות למגדל שלום כדי לראות משם את השקיעה פעם אחרונה בתור אזרחים. היה בהם פחד עמוק שבתור חיילים ויותר מאוחר בתור בעלי דרגות הם יאבדו אתה רגישות שהייתה להם כאזרחים – הם פחדו שהצבא ישנה אותם והשינוי יהיה לרעה.

נדמה לי שראשית הצבא שלי יצרה בסיס איתן לחשש שלהם, לא כך ההמשך. כשאתה משקיף על הטירונות לאחר שנה או יותר (ואל תטעו לחשוב שנה חיילית ארוכה בהרבה משנה אזרחית) הטירונות נראית כתקופת חישול, הכנה והכרות עם הצבא, שהיו בה מפקדים (לרוב זוטרים), שניצלו לרעה סמכויות שניתנו להם. המטרות שעמדו בפניהם בזמן הכשרת הטירונים התמקדו בהם עצמם, בטיפוח האגו שלהם, שעד אותה תקופה לא זכה לביטוי.

דודו פונדק
עלון אשדות יעקב 481
1973