גלעד פונדק

גלעד פונדק נולד בקיבוץ אשדות יעקב איחוד ב- 1984. בנם של ברכה רייכמן פונדק ודוד פונדק. גלעד נשוי להדר משה פונדק, ואב לאמיר פונדק ולאורן פונדק, מתגורר ברחובות.

ביוגרפיה

בנעוריו גלעד התבלט באהבתו לספורט ושיחק כדורגל בקבוצות הילדים והנוער בעמק הירדן ובגליל התחתון.גלעד סיים את בית הספר התיכון "בית ירח" בשנת 2002 ולאחר מכן יצא לשנת שירות כמדריך נוער בפנימיית הכפר הירוק.

בנומבר 2003 התגייס גלעד לצה"ל ושירת 4 שנים כלוחם וכקצין בגדוד 932 בחטיבת הנח"ל.לאחר השחרור מצה"ל יצא גלעד לטיול בדרום אמריקה שם פגש את הדר משה שלימים הפכה לאשתו.

בין השנים 2008 ל 2012 למד גלעד הנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת בן גוריון. כיום גלעד עובד כמהנדס בחברת מייקרוסופט.

סיפור האלרגיה לדבורים

בשנת 1987, בעודי בן שלוש הלכתי אחר צהריים אחד לבריכה עם סבא ישעיהו. לי ולסבא ישעיהו היו הרבה מאוד שעות יחד בסוף שנות השמונים. תוך כדי משחק בבריכה ראיתי משהו צבעוני צף במים (לימים הסתבר שזו הייתה דבורה) וברגע סקרנות טבעי של ילד הרמתי כדי למשש. אני זוכר דקירה כואבת ומשם אני לא זוכר הרבה. בדיעבד ספרו לי שהיד מאוד התנפחה לי ושבדיקות מאוחרות יותר גילו שאני אלרגי לדבורים.

סביב הטיפול באלרגיה הייתה אופרציה שלמה שאולי בימים אלה נראית טריוויאלית אולם בסוף שנות ה-80 לא הייתה כזו.

פעם בשבוע הייתי צריך לנסוע לחיפה כדי לקבל חיסון כנגד הזריקות. אני זוכר שאמא ואבא היו עושים תורנות של שבוע-שבוע וכל פעם מישהו אחר היה נוסע איתי. זה היה מסלול די מפרך - היינו נוסעים באוטובוס אחד לטבריה, אוטובוס נוסף לחיפה ואח"כ הייתה עוד הליכה ברגל בתוך העיר.

היו מספר אלמנטים קבועים במסלול הזה -

1. הייתי מקיא באופן קבוע בדרך הלוך וההורים שלי כבר היו מתורגלים לבקש מהנהג שיעצור לי בדרך כדי שלא אקיא באוטובוס

2. אני זוכר שבכניסה לקופת החולים היה אדם שמכר בייגלה עם כל מני תוספות, זה תמיד היה נראה לי מוזר כי בקיבוץ לא היה שום דבר דומה לזה

3. אני זוכר שתמיד כפרס על זה שהייתי אמיץ בחיסון ההורים היו קונים לי פלאפל ושתיה אחרי החיסון, בהנתן כמות המותרות הכל כך קטנה שהייתה אז - זה נראה כמו גן עדן

4. בדרך חזרה לא הייתי מקיא אף פעם, כנראה היה משהו משחרר יותר בדרך חזרה מהחיסון מאשר בדרך הלוך.

בדיעבד סיפרו לי שהייתי גיבור והאחיות שם היו מאוד מתפעלות, את זה אני פחות זוכר. אני כן יכול לומר שזה הפך אותי מאוד טולרנטי בכל מה שקשור לחיסונים.

מפעם בשבוע זה ירד עם הזמן לפעם בשבועיים ואח"כ לעוד פחות. ככה זה נמשך פחות או יותר עד שנת 1991 עת נסענו לשנת הפוסט דוקטורט של אבא בסן-דייגו ארה"ב. באותה שנה באורך פלא לא קיבלתי חיסונים, וכשחזרנו כעבור שנה כבר ניתן היה לקבל חיסון בטבריה הקרובה בהרבה לאשדות יעקב בהשוואה לחיפה, מה שהקל מאוד על הסיפור.

בשלב מסויים החיסונים הפסיקו ובדיעבד נאמר לנו שבהנתן התגובה שפיתחתי, שלא הייתה נשימתית, כנראה לא היה בהם צורך.