הנסיעה לעין-חרוד
הנסיעה הראשונה, שאני זוכרת, לעין חרוד.
מאת דפנה מן לבית פונדק
בחושך אנחנו מצטופפים, ליד פסי הרכבת, כל המשפחה: אמא, אבא, מנחם אחי ואני, בת ארבע ,בערך.
פתאום שני זרקורים מאירים עלינו ורעש נוראי . אני נצמדת בכוח לאמא והיא אומרת לי "זאת הרכבת לעין חרוד", ומושיטה יד למנחמקה לעזור לנו לעלות לרכבת שנעצרה בינתיים. ידיו של אבא עמוסות באבטיח ענקי מתנה לדודים בעין חרוד.
רק התחלנו לנסע ומיד עוצרים בנהריים לבקורת דרכונים, אני מסתתרת מאחורי אמא, כשהחיילים עולים, אבל מבינה לפי תגובות האנשים סביבי שאפשר להירגע. מפה לשם מגיעים לתחנת עין חרוד ועכשיו צריך לעלות בכביש המטפס לעין חרוד, אבל מה זה בשבילנו? כמו שאבא מציין בסיפוק: בארבע יצאנו מאשדות וכבר בשבע שתינו קפה בחדר האוכל של עין חרוד.
מחדר האוכל הולכים לדפוס. הדוד זרובבל פונדק כורך לכל אחד מאיתנו פנקס מכל הדפים הצבעוניים שיש בבית הדפוס, ומוסיף חותמת מעופרת שהוא יצק עבורנו במכונת הליינוטיפ. שהרי זרובבל היה המדפיס הראשי והאחראי על העריכה הלשונית בדפוס. ובחותמת הטבולה בדיו כתוב: דפנה פונדיק (לפונדק החלפנו רק ב- 1952) אשדות יעקב, וכמובן חותמת למנחם.
לאחר הדפוס, אומרת חופשיה, כדאי שנחזור קצת לנוח בחדר. זרובבל מציע שנלך לראות מה חדש "במשכן" וכך עושים. ארוחת צהריים. קופסת עוגיות של דודה חופשיה ואנחנו בדרכנו חזרה לאשדות.
ועוד רק סיפורון, כשהיה הפילוג בין האיחוד למאוחד, המאוחד הודיע לזרובבל שהוא מפוטר, הוא הגיב באיפוק האופייני לו. אבל נורית (נורית גדעוני) לא סלחה. היא התגנבה השכם בבוקר והורידה את השלטר המרכזי של הדפוס." אם אבא שלי לא יעבוד, אז אף אחד לא יעבוד.