ורבה: הבדלים בין גרסאות בדף
| (9 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| − | [[File:Verba.jpg|שמאל|ממוזער| | + | [[File:Verba.jpg|שמאל|ממוזער|700px|משפחת מן יצאה לביקור בורבה בתמונה: [[דפנה פונדק]], [[יהודה מן]], [[רנית מן]], [[אחיק מן]], [[תמר סמילנסקי]], [[ערן מן]], [[דן מן]]]] |
<p style="font-size:20px; "> | <p style="font-size:20px; "> | ||
| − | '''ורבה''' – עיירת הולדתה של אמא-סבתא צילה ברו פונדק | + | '''ורבה''' – עיירת הולדתה של אמא-סבתא [[צילה ברו]] פונדק |
<br> | <br> | ||
[[דפנה פונדק]] | [[דפנה פונדק]] | ||
| שורה 20: | שורה 20: | ||
רצינו למצוא בורבה את בית המשפחה האמידה של אמא צילה בת שלמה וחיה ברו ואחות לחנה ודוד. | רצינו למצוא בורבה את בית המשפחה האמידה של אמא צילה בת שלמה וחיה ברו ואחות לחנה ודוד. | ||
לפי התיאורים של אמא הבית הגדול שלהם עמד קרוב לבית הכנסת והייתה להם טחנת קמח וכנראה אסם תבואות. נלי, המארגנת של הטיול, ילידת לבוב ודוברת עיברית, שעובדת עם ארכיונאית בריבנה (עיר המחוז של ורבה), לא הצליחה למצוא תיעוד למשפחה, ופנתה לראשת הכפר ורבה ודרכה הגיעה לבית הספר המקומי, שמנהל מוזיאון המשמר את תולדות הכפר, כולל היהודים שהיו בו. המורה ולנטינה, שכיום היא בת 64, הייתה המלווה שלנו לאורך סיורנו בכפר, שנמשך כשלוש שעות. | לפי התיאורים של אמא הבית הגדול שלהם עמד קרוב לבית הכנסת והייתה להם טחנת קמח וכנראה אסם תבואות. נלי, המארגנת של הטיול, ילידת לבוב ודוברת עיברית, שעובדת עם ארכיונאית בריבנה (עיר המחוז של ורבה), לא הצליחה למצוא תיעוד למשפחה, ופנתה לראשת הכפר ורבה ודרכה הגיעה לבית הספר המקומי, שמנהל מוזיאון המשמר את תולדות הכפר, כולל היהודים שהיו בו. המורה ולנטינה, שכיום היא בת 64, הייתה המלווה שלנו לאורך סיורנו בכפר, שנמשך כשלוש שעות. | ||
| + | <br> | ||
| + | המקום הראשון שאליו הביאה אותנו ולנטינה היה המקום בו עמד בית משפחת ברו. ולנטינה זכרה את הבית, שעמד על תילו עד שנת 1979. היא זוכרת את הבית היטב כי שם גרה מורתה, כשהייתה ילדה קטנה. הבית היה בית גדול שחולק לשתי דירות אחרי מלחמת העולם השנייה. | ||
| + | היא אהבה לבוא לשם כי הייתה בבית מראה ענקית מהרצפה עד התקרה. היא זוכרת שמול המראה הייתה נישה קטנה שבה מקום לאחסון עצים להדלקת האח. כנראה אותו האח שאמא סיפרה איך ייבשה מולו את שערה הארוך לאחר החפיפה ולא הרגישה שהשער התחיל לבעור, למזלה הבחינה בכך המטפלת האוקראינית שלה ומיהרה לגלגל אותה בשמיכה. | ||
| + | [[File:Verba2.jpg|שמאל|ממוזער|600px|פגישה של דפנה ויהודה עם ראשת עיריית ורבה - ולנטינה ]] | ||
| + | <p style="font-size:20px; "> | ||
| + | <br> | ||
| + | כמובן שהמקום מוקף גדר ושער, וכמו שאמא תיארה, מולו נמצא המגרש הריק של בית הכנסת, שנחרב בשואה. | ||
| + | משם הלכנו למרכז הכפר, המקום שבו היו חנויות ובתי מלאכה של היהודים, שהיו רוב יושבי הכפר. היו שם מאפיה, בית מרקחת, מרפאה ועוד. | ||
| + | אחרי שראינו את שני המגרשים הריקים של הבית ובית הכנסת, הופתענו מאד כשנלי וולטינה, הובילו אותנו אל טחנת הקמח שעדיין עומדת על תילה. | ||
| + | זהו מבנה לבנים ופח בעל שלש קומות ומאד מיושן. | ||
| + | |||
| + | <br> | ||
| + | שכן שגר בסמוך מחזיק במפתחות הטחנה. כשהוא פתח לנו את הטחנה אפופת האבק, ראינו בה שקי קמח וגרעיני חיטה פזורים על הרצפה. וכששאלנו אותו איך יתכן שיש פה עדיין קמח וגרעינים, הוא הסביר שהטחנה עובדת מפעם לפעם, בימות הקיץ. | ||
| + | הטחנה בנויה משלוש קומות. את הגרעינים שופכים מהקומה העליונה; ומשם הם עוברים תהליכי עיבוד וטחינה, כשהקמח יוצא בקומה התחתונה. | ||
| + | <br> | ||
| + | [[File:Verba3.jpg|שמאל|ממוזער|600px|משפחת מן על רקע תחנת הקמח בורבה, שלידה שכן בית משפחת ברו ]] | ||
| + | <p style="font-size:20px; "> | ||
| + | לא רחוק מהטחנה מוטלות, עדיין, אבני שכב ורכב ישנות שבהן טחנו את החיטה בדור של סבא. | ||
| + | להפתעתנו הרבה השכן סיפר שעד 1937 הטחנה הייתה שייכת ליהודי, ואז הוא מכר אותה לצ'כי שלו הייתה שייכת טחנת הקמח השנייה, שעבדה בכפר. | ||
| + | הסיפור הזה תואם את מכתבו של סבא שלמה ברו מ- 1937, שכותב שהוא במצב כלכלי ירוד ומצב נפשי קשה. העלינו השערה שאולי זה קשור למותו של הבן דוד. (יש מכתב מצורף בסוף הקטע). | ||
| + | בכפר נמצאים כמה אנשים בני כ -90 שנים. רובם ככולם במצב גופני לא משופר. אחת מהם - אנה יצאה לפגוש אותנו ושוחחנו איתה בתיווכן של נלי וולנטינה, היא סיפרה, כמו שסיפרו לולנטינה זקנים אחרים שגדלו בבית היתומים בכפר, שהם זכרו את טחנת הקמח, כי הם היו הולכים לשם לבקש קמח, אותו היו נושאים בשתי הידיים בכדי לאפות לחמניות. | ||
| + | <br> | ||
| + | בדרכנו הצביעה נלי על בתי היהודים, המאופיינים בכך שדלת הכניסה שלהם פונה לרחוב, בניגוד לבתי האוקראינים בהם דלת הכניסה נמצאת מאחור. הסיבה לכך - שהיהודים התחילו לפתח את עסקיהם מפתח בית -המגורים עצמו, ורצו שעוברי אורח יראו את בית העסק ויכנסו לקנות. כאשר העסק גדל והצליח היו מעבירים אותו לחנות במרכז הכפר. התיאור הזה מאד התאים לסיפורים של סבא ישעיהו על חנות הסדקית שהייתה בפתח הבית, שלהם, שכללה גם חבית דגים מלוחים, צרכי לימוד ואפילו בית דפוס קטן. | ||
| + | יש לציין שביקורנו בכפר דמה מאד לביקור "הדודים מאמריקה" בקיבוצים של פעם. נראה שהביקור הסעיר מאד את תושבי הכפר. במהלך הסיור אנשים ניגשו ללחוץ ידיים ולברך אותנו. לפתע הגיעה נערה צעירה. אניה מכתה יא'. שעדיין הייתה לבושה בבגדים החגיגיים של טקס סיום ביה"ס, כולל הוישיוואנקה - החולצה הרקומה. היא סיפרה בהתרגשות שאת עבודת סיום כתה יא' היא עשתה על היהודים בפלך וולין במאות 17-18 וזכתה בפרס עבודה מצטיינת במחוז. היא בחרה לעסוק בנושא כי היא מעריצה את התרבות של היהודים, ויתכן שיש לה שורשים יהודיים. היא ביקשה את רשותנו לעסוק בעבודת הגמר שלה בכיתה י"ב במשפחתנו. | ||
| + | [[File:Verba4.jpg|שמאל|ממוזער|600px|אשה מורבה עם צרור ענפי ליבנה, השעניקה לדפנה, כתשורה לאורחת שבאה לכפר]] | ||
| + | <p style="font-size:20px; "> | ||
| + | <br> | ||
| + | בהמשך סיורנו ניגשה אלינו אשה עם צרור ענפי ליבנה. טריים היא העניקה לדפנה את הענפים, כתשורה לאורחת שבאה לכפר, והודתה לנו על ביקורנו. | ||
| + | <br> | ||
| + | משנסתיים הסיור בכפר נפרדנו מולנטינה בתודה גדולה. ואז הצטרפה אלינו ,לואן ,ראשת הכפר ונסעה איתנו לבית הקברות היהודי. בדרך היא סיפרה לנו שילדי בית הספר התארגנו לנקות את הצמחייה בבית הקברות לכבוד ביקורנו. | ||
| + | בבית הקברות נותרו כמה עשרות מצבות, חלקן עם כתב עברי אכול חזזיות, רובן מתחילת המאה הקודמת. המצבות אורכן כשני מטר, בצורת חצי גליל, שכובות על הקרקע והכתובת בצד, מזרח, כנראה. הכתובות הן בעברית. לפני שנתיים גודר שטח בית הקברות בעזרת יהודי אמריקאי יוצא ורבה ובעזרת תמיכה של ממשלת גרמניה. | ||
| + | <br> | ||
| + | בדרך מבית הקברות, שנמצא במרחק קילומטרים ספורים מהכפר, פגשנו, איכרה כבת 60, רכובה על אופניה, עם מרסס-גב קטן , בדרכה לרסס את שדה החסה שלה, שגודלו כ- 10מטר רוחב על 100 מטר אורך. כך נראית החקלאות בורבה חלקות קטנות של גידולים, אשר איש בודד עובד ומעבד אותן. | ||
| + | כמה מחשבות עלו בליבי; אכן סיפוריה של אמא שהייתה בת למשפחה אמידה תואמים למה שראינו בעיירתה - ורבה. | ||
| + | הוכחה נוספת לכך היו לימודיה בבית הספר הפולני לבנות שהיה כרוך בתשלום. ורק עשירים יכלו לעמוד בו, והם עשו זאת לרוב כשהיו להם רק בנות. | ||
| + | אמא סיפרה שדוד אחיה נולד כשהייתה בת 14. כך שהיא וחנהל'ה היו בנות יחידות להוריהן בהגיען לגיל בית הספר. | ||
| + | האם מותו של דוד ממחלה היא הסיבה לשבר הנפשי של המשפחה בשנת 1937 וירידה מנכסיה עד כדי מכירת טחנת הקמח לצ'כי? | ||
| + | <br> | ||
| + | כיום ורבה עיירה עניה, עם חקלאות מיושנת. רוב הצעירים עוזבים את הכפר לערים הגדולות. | ||
| + | <br> | ||
| + | יהודי ורבה הוצאו להורג החל משנת 1942, בתחילה בקבוצות קבוצות כל שבוע ביערות, מרחק של כ 17 ק"מ מהעיירה, היכן שהמקומיים מכנים עד היום "בור היהודים". אחרוני היהודים נשלחו להשמדה בגטו "בלץ". | ||
| + | בזמן שהיינו בעיירה , וולנטינה ותושבים אחרים טרחו להגיד לנו שבתוך ורבה לא נרצח אף יהודי. ואם מישהו גר בבית של יהודים אחרי המלחמה, זה רק בגלל שהבית שלו נשרף, כמו בסיפורה של אנה הזקנה. | ||
| + | <br> | ||
| + | ב 1940 היו בורבה כ 2000 יהודים. כיום יש בורבה 2000 תושבים ואין ביניהם אף לא יהודי אחד. | ||
גרסה אחרונה מ־14:46, 29 באוגוסט 2020
ורבה – עיירת הולדתה של אמא-סבתא צילה ברו פונדק
דפנה פונדק
ב- 31.05.2019 יצאנו לדרך, (מלבוב) הפעם ב"ואן" של רומן, יחד עם מדריכתנו המעולה והמשקיענית נלי , שהיא יהודיה מלבוב שעשתה עליה לישראל בגיל 15 במסגרת "נעלה" וחזרה אחרי מספר שנים לגאליציה, ללבוב.
היום היא מתמחה בהדרכת משפחות שבאות מהארץ, בדיוק כמונו, עושה תחקירים מוקדמים על המקומות שלשם פניהם מועדות.
ביום הראשון יצאנו לכפר ורבה- שפירושו "עץ ערבה". זהו מקום הולדתה ונערותה של אימי.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה היו בורבה 2000 יהודים, והם היוו את מרבית האוכלוסייה של הכפר. ומרבית בעלי העסקים ואנשי המסחר של העיירה.
הגענו לורבה בצהרי יום שישי 31.5.19 ופגשנו את כל הכפר (בערך) בטקס סיום שנת הלימודים של בית הספר. כ 500 איש, כולם לבושים חגיגית עם הרבה חולצות ושמלות רקומות – וישיוואנקה. הילדות עם סרטי ענק לראשן ותסרוקת 4 צמות. הטקס התנהל בסגנון טקסי הקיבוץ הישן שכולו מתאסף לחוג את כניסת הילדים לכיתה א' או את סיום י'ב. היה מוכר להפליא, קטעי קריאה, שירה, ריקודי כיתה א' וריקוד זוגות של מסיימי י'ב.
הכפר עצמו מיושן מאוד, מכוניות LADA, עגלות וסוסים ומעט טרקטורים. כבישים שלא תוקנו מאז הפרידה מהרוסים ב 1991, אך עטוף כולו בגינות יפהפיות שבהן קמליות, פרגים ואירוסים ענקיים, ציפורנים ועוד.
רצינו למצוא בורבה את בית המשפחה האמידה של אמא צילה בת שלמה וחיה ברו ואחות לחנה ודוד.
לפי התיאורים של אמא הבית הגדול שלהם עמד קרוב לבית הכנסת והייתה להם טחנת קמח וכנראה אסם תבואות. נלי, המארגנת של הטיול, ילידת לבוב ודוברת עיברית, שעובדת עם ארכיונאית בריבנה (עיר המחוז של ורבה), לא הצליחה למצוא תיעוד למשפחה, ופנתה לראשת הכפר ורבה ודרכה הגיעה לבית הספר המקומי, שמנהל מוזיאון המשמר את תולדות הכפר, כולל היהודים שהיו בו. המורה ולנטינה, שכיום היא בת 64, הייתה המלווה שלנו לאורך סיורנו בכפר, שנמשך כשלוש שעות.
המקום הראשון שאליו הביאה אותנו ולנטינה היה המקום בו עמד בית משפחת ברו. ולנטינה זכרה את הבית, שעמד על תילו עד שנת 1979. היא זוכרת את הבית היטב כי שם גרה מורתה, כשהייתה ילדה קטנה. הבית היה בית גדול שחולק לשתי דירות אחרי מלחמת העולם השנייה.
היא אהבה לבוא לשם כי הייתה בבית מראה ענקית מהרצפה עד התקרה. היא זוכרת שמול המראה הייתה נישה קטנה שבה מקום לאחסון עצים להדלקת האח. כנראה אותו האח שאמא סיפרה איך ייבשה מולו את שערה הארוך לאחר החפיפה ולא הרגישה שהשער התחיל לבעור, למזלה הבחינה בכך המטפלת האוקראינית שלה ומיהרה לגלגל אותה בשמיכה.
כמובן שהמקום מוקף גדר ושער, וכמו שאמא תיארה, מולו נמצא המגרש הריק של בית הכנסת, שנחרב בשואה.
משם הלכנו למרכז הכפר, המקום שבו היו חנויות ובתי מלאכה של היהודים, שהיו רוב יושבי הכפר. היו שם מאפיה, בית מרקחת, מרפאה ועוד.
אחרי שראינו את שני המגרשים הריקים של הבית ובית הכנסת, הופתענו מאד כשנלי וולטינה, הובילו אותנו אל טחנת הקמח שעדיין עומדת על תילה.
זהו מבנה לבנים ופח בעל שלש קומות ומאד מיושן.
שכן שגר בסמוך מחזיק במפתחות הטחנה. כשהוא פתח לנו את הטחנה אפופת האבק, ראינו בה שקי קמח וגרעיני חיטה פזורים על הרצפה. וכששאלנו אותו איך יתכן שיש פה עדיין קמח וגרעינים, הוא הסביר שהטחנה עובדת מפעם לפעם, בימות הקיץ.
הטחנה בנויה משלוש קומות. את הגרעינים שופכים מהקומה העליונה; ומשם הם עוברים תהליכי עיבוד וטחינה, כשהקמח יוצא בקומה התחתונה.
לא רחוק מהטחנה מוטלות, עדיין, אבני שכב ורכב ישנות שבהן טחנו את החיטה בדור של סבא.
להפתעתנו הרבה השכן סיפר שעד 1937 הטחנה הייתה שייכת ליהודי, ואז הוא מכר אותה לצ'כי שלו הייתה שייכת טחנת הקמח השנייה, שעבדה בכפר.
הסיפור הזה תואם את מכתבו של סבא שלמה ברו מ- 1937, שכותב שהוא במצב כלכלי ירוד ומצב נפשי קשה. העלינו השערה שאולי זה קשור למותו של הבן דוד. (יש מכתב מצורף בסוף הקטע).
בכפר נמצאים כמה אנשים בני כ -90 שנים. רובם ככולם במצב גופני לא משופר. אחת מהם - אנה יצאה לפגוש אותנו ושוחחנו איתה בתיווכן של נלי וולנטינה, היא סיפרה, כמו שסיפרו לולנטינה זקנים אחרים שגדלו בבית היתומים בכפר, שהם זכרו את טחנת הקמח, כי הם היו הולכים לשם לבקש קמח, אותו היו נושאים בשתי הידיים בכדי לאפות לחמניות.
בדרכנו הצביעה נלי על בתי היהודים, המאופיינים בכך שדלת הכניסה שלהם פונה לרחוב, בניגוד לבתי האוקראינים בהם דלת הכניסה נמצאת מאחור. הסיבה לכך - שהיהודים התחילו לפתח את עסקיהם מפתח בית -המגורים עצמו, ורצו שעוברי אורח יראו את בית העסק ויכנסו לקנות. כאשר העסק גדל והצליח היו מעבירים אותו לחנות במרכז הכפר. התיאור הזה מאד התאים לסיפורים של סבא ישעיהו על חנות הסדקית שהייתה בפתח הבית, שלהם, שכללה גם חבית דגים מלוחים, צרכי לימוד ואפילו בית דפוס קטן.
יש לציין שביקורנו בכפר דמה מאד לביקור "הדודים מאמריקה" בקיבוצים של פעם. נראה שהביקור הסעיר מאד את תושבי הכפר. במהלך הסיור אנשים ניגשו ללחוץ ידיים ולברך אותנו. לפתע הגיעה נערה צעירה. אניה מכתה יא'. שעדיין הייתה לבושה בבגדים החגיגיים של טקס סיום ביה"ס, כולל הוישיוואנקה - החולצה הרקומה. היא סיפרה בהתרגשות שאת עבודת סיום כתה יא' היא עשתה על היהודים בפלך וולין במאות 17-18 וזכתה בפרס עבודה מצטיינת במחוז. היא בחרה לעסוק בנושא כי היא מעריצה את התרבות של היהודים, ויתכן שיש לה שורשים יהודיים. היא ביקשה את רשותנו לעסוק בעבודת הגמר שלה בכיתה י"ב במשפחתנו.
בהמשך סיורנו ניגשה אלינו אשה עם צרור ענפי ליבנה. טריים היא העניקה לדפנה את הענפים, כתשורה לאורחת שבאה לכפר, והודתה לנו על ביקורנו.
משנסתיים הסיור בכפר נפרדנו מולנטינה בתודה גדולה. ואז הצטרפה אלינו ,לואן ,ראשת הכפר ונסעה איתנו לבית הקברות היהודי. בדרך היא סיפרה לנו שילדי בית הספר התארגנו לנקות את הצמחייה בבית הקברות לכבוד ביקורנו.
בבית הקברות נותרו כמה עשרות מצבות, חלקן עם כתב עברי אכול חזזיות, רובן מתחילת המאה הקודמת. המצבות אורכן כשני מטר, בצורת חצי גליל, שכובות על הקרקע והכתובת בצד, מזרח, כנראה. הכתובות הן בעברית. לפני שנתיים גודר שטח בית הקברות בעזרת יהודי אמריקאי יוצא ורבה ובעזרת תמיכה של ממשלת גרמניה.
בדרך מבית הקברות, שנמצא במרחק קילומטרים ספורים מהכפר, פגשנו, איכרה כבת 60, רכובה על אופניה, עם מרסס-גב קטן , בדרכה לרסס את שדה החסה שלה, שגודלו כ- 10מטר רוחב על 100 מטר אורך. כך נראית החקלאות בורבה חלקות קטנות של גידולים, אשר איש בודד עובד ומעבד אותן.
כמה מחשבות עלו בליבי; אכן סיפוריה של אמא שהייתה בת למשפחה אמידה תואמים למה שראינו בעיירתה - ורבה.
הוכחה נוספת לכך היו לימודיה בבית הספר הפולני לבנות שהיה כרוך בתשלום. ורק עשירים יכלו לעמוד בו, והם עשו זאת לרוב כשהיו להם רק בנות.
אמא סיפרה שדוד אחיה נולד כשהייתה בת 14. כך שהיא וחנהל'ה היו בנות יחידות להוריהן בהגיען לגיל בית הספר.
האם מותו של דוד ממחלה היא הסיבה לשבר הנפשי של המשפחה בשנת 1937 וירידה מנכסיה עד כדי מכירת טחנת הקמח לצ'כי?
כיום ורבה עיירה עניה, עם חקלאות מיושנת. רוב הצעירים עוזבים את הכפר לערים הגדולות.
יהודי ורבה הוצאו להורג החל משנת 1942, בתחילה בקבוצות קבוצות כל שבוע ביערות, מרחק של כ 17 ק"מ מהעיירה, היכן שהמקומיים מכנים עד היום "בור היהודים". אחרוני היהודים נשלחו להשמדה בגטו "בלץ".
בזמן שהיינו בעיירה , וולנטינה ותושבים אחרים טרחו להגיד לנו שבתוך ורבה לא נרצח אף יהודי. ואם מישהו גר בבית של יהודים אחרי המלחמה, זה רק בגלל שהבית שלו נשרף, כמו בסיפורה של אנה הזקנה.
ב 1940 היו בורבה כ 2000 יהודים. כיום יש בורבה 2000 תושבים ואין ביניהם אף לא יהודי אחד.