ורבה
ורבה – עיירת הולדתה של אמא-סבתא צילה ברו פונדק
דפנה פונדק
ב- 31.05.2019 יצאנו לדרך, (מלבוב) הפעם ב"ואן" של רומן, יחד עם מדריכתנו המעולה והמשקיענית נלי , שהיא יהודיה מלבוב שעשתה עליה לישראל בגיל 15 במסגרת "נעלה" וחזרה אחרי מספר שנים לגאליציה, ללבוב.
היום היא מתמחה בהדרכת משפחות שבאות מהארץ, בדיוק כמונו, עושה תחקירים מוקדמים על המקומות שלשם פניהם מועדות.
ביום הראשון יצאנו לכפר ורבה- שפירושו "עץ ערבה". זהו מקום הולדתה ונערותה של אימי.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה היו בורבה 2000 יהודים, והם היוו את מרבית האוכלוסייה של הכפר. ומרבית בעלי העסקים ואנשי המסחר של העיירה.
הגענו לורבה בצהרי יום שישי 31.5.19 ופגשנו את כל הכפר (בערך) בטקס סיום שנת הלימודים של בית הספר. כ 500 איש, כולם לבושים חגיגית עם הרבה חולצות ושמלות רקומות – וישיוואנקה. הילדות עם סרטי ענק לראשן ותסרוקת 4 צמות. הטקס התנהל בסגנון טקסי הקיבוץ הישן שכולו מתאסף לחוג את כניסת הילדים לכיתה א' או את סיום י'ב. היה מוכר להפליא, קטעי קריאה, שירה, ריקודי כיתה א' וריקוד זוגות של מסיימי י'ב.
הכפר עצמו מיושן מאוד, מכוניות LADA, עגלות וסוסים ומעט טרקטורים. כבישים שלא תוקנו מאז הפרידה מהרוסים ב 1991, אך עטוף כולו בגינות יפהפיות שבהן קמליות, פרגים ואירוסים ענקיים, ציפורנים ועוד.
רצינו למצוא בורבה את בית המשפחה האמידה של אמא צילה בת שלמה וחיה ברו ואחות לחנה ודוד.
לפי התיאורים של אמא הבית הגדול שלהם עמד קרוב לבית הכנסת והייתה להם טחנת קמח וכנראה אסם תבואות. נלי, המארגנת של הטיול, ילידת לבוב ודוברת עיברית, שעובדת עם ארכיונאית בריבנה (עיר המחוז של ורבה), לא הצליחה למצוא תיעוד למשפחה, ופנתה לראשת הכפר ורבה ודרכה הגיעה לבית הספר המקומי, שמנהל מוזיאון המשמר את תולדות הכפר, כולל היהודים שהיו בו. המורה ולנטינה, שכיום היא בת 64, הייתה המלווה שלנו לאורך סיורנו בכפר, שנמשך כשלוש שעות.
המקום הראשון שאליו הביאה אותנו ולנטינה היה המקום בו עמד בית משפחת ברו. ולנטינה זכרה את הבית, שעמד על תילו עד שנת 1979. היא זוכרת את הבית היטב כי שם גרה מורתה, כשהייתה ילדה קטנה. הבית היה בית גדול שחולק לשתי דירות אחרי מלחמת העולם השנייה.
היא אהבה לבוא לשם כי הייתה בבית מראה ענקית מהרצפה עד התקרה. היא זוכרת שמול המראה הייתה נישה קטנה שבה מקום לאחסון עצים להדלקת האח. כנראה אותו האח שאמא סיפרה איך ייבשה מולו את שערה הארוך לאחר החפיפה ולא הרגישה שהשער התחיל לבעור, למזלה הבחינה בכך המטפלת האוקראינית שלה ומיהרה לגלגל אותה בשמיכה.
כמובן שהמקום מוקף גדר ושער, וכמו שאמא תיארה, מולו נמצא המגרש הריק של בית הכנסת, שנחרב בשואה.
משם הלכנו למרכז הכפר, המקום שבו היו חנויות ובתי מלאכה של היהודים, שהיו רוב יושבי הכפר. היו שם מאפיה, בית מרקחת, מרפאה ועוד.
אחרי שראינו את שני המגרשים הריקים של הבית ובית הכנסת, הופתענו מאד כשנלי וולטינה, הובילו אותנו אל טחנת הקמח שעדיין עומדת על תילה.
זהו מבנה לבנים ופח בעל שלש קומות ומאד מיושן.
משם הלכנו למרכז הכפר, המקום שבו היו חנויות ובתי מלאכה של היהודים, שהיו רוב יושבי הכפר. היו שם מאפיה, בית מרקחת, מרפאה ועוד.
אחרי שראינו את שני המגרשים הריקים של הבית ובית הכנסת, הופתענו מאד כשנלי וולטינה, הובילו אותנו אל טחנת הקמח שעדיין עומדת על תילה.
זהו מבנה לבנים ופח בעל שלש קומות ומאד מיושן.
שכן שגר בסמוך מחזיק במפתחות הטחנה. כשהוא פתח לנו את הטחנה אפופת האבק, ראינו בה שקי קמח וגרעיני חיטה פזורים על הרצפה. וכששאלנו אותו איך יתכן שיש פה עדיין קמח וגרעינים, הוא הסביר שהטחנה עובדת מפעם לפעם, בימות הקיץ.
הטחנה בנויה משלוש קומות. את הגרעינים שופכים מהקומה העליונה; ומשם הם עוברים תהליכי עיבוד וטחינה, כשהקמח יוצא בקומה התחתונה.
לא רחוק מהטחנה מוטלות, עדיין, אבני שכב ורכב ישנות שבהן טחנו את החיטה בדור של סבא.
להפתעתנו הרבה השכן סיפר שעד 1937 הטחנה הייתה שייכת ליהודי, ואז הוא מכר אותה לצ'כי שלו הייתה שייכת טחנת הקמח השנייה, שעבדה בכפר.
הסיפור הזה תואם את מכתבו של סבא שלמה ברו מ- 1937, שכותב שהוא במצב כלכלי ירוד ומצב נפשי קשה. העלינו השערה שאולי זה קשור למותו של הבן דוד. (יש מכתב מצורף בסוף הקטע).
בכפר נמצאים כמה אנשים בני כ -90 שנים. רובם ככולם במצב גופני לא משופר. אחת מהם - אנה יצאה לפגוש אותנו ושוחחנו איתה בתיווכן של נלי וולנטינה, היא סיפרה, כמו שסיפרו לולנטינה זקנים אחרים שגדלו בבית היתומים בכפר, שהם זכרו את טחנת הקמח, כי הם היו הולכים לשם לבקש קמח, אותו היו נושאים בשתי הידיים בכדי לאפות לחמניות.
בדרכנו הצביעה נלי על בתי היהודים, המאופיינים בכך שדלת הכניסה שלהם פונה לרחוב, בניגוד לבתי האוקראינים בהם דלת הכניסה נמצאת מאחור. הסיבה לכך - שהיהודים התחילו לפתח את עסקיהם מפתח בית -המגורים עצמו, ורצו שעוברי אורח יראו את בית העסק ויכנסו לקנות. כאשר העסק גדל והצליח היו מעבירים אותו לחנות במרכז הכפר.