יוסי גדעוני

נורית ויוסי גדעוני בסוף שנות החמישים

יוסי גדעוני נולד ב-1930 בתל-אביב ובגיל שש עלה לרחובות - נפטר במאי 2018 כחודש אחרי שחזר מטיול במרוקו. יוסי נשא לאישה את נורית פונדק ונולדו להם שלושה ילדים אסנת גדעוני, יפתח גדעוני ואבנר גדעוני.

בגיל שש עשרה וחצי התגייס להגנה. כאשר ״פרצה המדינה״, כך לדבריו, התגייס לחיל האוויר ושירת שם בקבע ובמילואים עד גיל 55. שם גם הכיר את אמא, שרטטת במחלקה הטכנית בתל-נוף. הם נפגשו שוב בטכניון והתחתנו.
לאמא ואבא נולדו שלושה ילדים, שמונה נכדים ונין אחד.
יוסי עבד כמהנדס תעופתי וטייס, אבל חלק את אהבתו לתעופה עם טיולים רבים ברחבי הארץ, בטיפול בגינה בבית ברחובות, ובפיתוח פרויקט חייו, הרכבת החשמלית שלו.
במשך כל חייו הבוגרים היה מוקף בחבריו הקבועים שסיפקו לו הרבה תמיכה ועזרה, יותר ממה שהסכים להודות.

השאירו אותי על העץ

כשנולדתי גרנו ליד "נווה-צדק" ובגיל ארבע עברנו לבית המשותף של עובדי א פ ק ברחוב דיזנגוף 28 .זה היה המבנה הגבוה ביותר בסביבה: בית בן שלוש קומות ושש דירות!!! בדירה היו שלושה חדרים: סלון, חדר ילדים וחדר הורים. תמיד ישן אצלנו עוד מישהו מהמשפחה. בשנת 1937 אבא העלה מפולין את אימא שלו, סבתא שרה שוסטקובסקי והיא גרה אתנו בבית. סבתא שרה הייתה אישה קשה והיו הרבה התנגשויות בינה לבין אימא עליזה. גם אח של אבא, דוד מוניה (עמנואל שוסטקובסקי) שהיה חלוץ חקלאי/בנאי גר אתנו בבית... תמיד היה מקום לכולם.

בבית דברנו בעברית. עם סבתא שרה ההורים דברו ביידיש, גם ביניהם, כאשר רצו שלא אבין הם דברו יידיש אבל אני הבנתי. הכל מסביב היה חול, הרבה חול: רחוב דיזנגוף היה חול... פה ושם גם ג'ומזים עצי שיקמה ומסביב כרמים. בלילות נשמעו היטב יללות התנים. באחת הפעמים כשהייתי בן חמש, שיחקתי עם ילדים "גדולים" בני שבע/שמונה... שיחקנו על אחד העצים ואחד הילדים העלה אותי על העץ והושיב אותי על ענף גבוה. הילדים הגדולים הלכו לשחק והשאירו אותי שם, על העץ. ניסיתי לרדת ולא הצלחתי. מזל שהם חזרו בערב והורידו אותי משם.

הופעתי בלי שההורים ידעו

מגיל עשר למדתי לנגן על כינור אצל מורה שגרה בחצר של משק חקלאי ברחוב עזרא פינת רחוב הרצל. בגיל 13/12 היא אמרה שאנחנו עומדים לבצע את "מוזיקת לילזעירה" של מוצרט: אני ועוד ילד ננגן בכינור, היא תנגן בוויולה וילדה בשם אפרת תנגן בפסנתר.

מאוחר מידי שמתי לב שההופעה היא באחד במאי בבית-הפועלים, בכנס מקומי של תנועות נוער של אירגוני הפועלים... מאד רציתי להופיע וגם לא יכולתי לסגת. הייתי רק צריך לעשות הכל שאבא לא ידע מזה... יום לפני ההופעה לקחתי את הכינור ושמתי אותו בביתו של ישראל סחרוב חבר שגר מעבר לרחוב בית הפועלים. ביום ההופעה יצאתי מהבית מוקדם, לקחתי את הכינור ורצתי מסביב עד בית הפועלים. ההופעה הייתה מוצלחת וההורים שלי לא ידעו כלום על המקרה.

טוב שלא ידעו שאני השתתפתי במסיבה של האחד-במאי, בבית הפועלים, אם היו יודעים הייתי מקבל על הראש...

הנסיעה הראשונה לחו"ל

כמו בכל בוקר הגעתי מוקדם לגימנסיה כדי להספיק להכין את שיעורי הבית שלא הכנתי בבית. הבוקר של ה 1947.3.15 היה בוקר רגוע וחמים נעלתי סנדלים ולבשתי חולצה ומכנסיים קצרים. בצאתי לגימנסיה אמרתי שלום להורי ויצאתי כמו בכל בוקר ללימודים בגימנסיה. בעודי מכין את השיעורים פתאום נכנס לכיתה איש ההגנה וקרא "זקוקים לעזרה שלכם, אניית מעפילים הגיעה לחוף ניצנים".

הייתי מודע לניסיונות ההעפלה שמבצע ארגון ההגנה וידעתי שתקופה ארוכה אף אניית מעפילים לא הצליחה להביא מעפילים לארץ. עזבתי הכל ורצתי עם עוד חברים לאוטובוס שהמתין לנו. מאוחר יותר הבנתי שהאנייה "שבתאי לוג'ינסקי" הצליחה להגיע בחצות לחוף ניצנים. היא עלתה על שירטון חול ונתקעה בלי יכולת לזוז. החוף מסביב אובטח באנשי הפלמ"ח. אנשי ההגנה הצליחו להוריד כמחצית מהמעפילים ולהעביר אותם באוטובוסים של "דרום יהודה" ומשאיות לישובים היהודים בדרום. כאשר הבריטים גילו את הפעולה הם עצרו הכל הפעילות. נסענו דרומה ואחרי כפר וורבורג נתקלנו במחסום בריטי שלא אפשר לנו להמשיך והורה לנו לחזור.

חזרנו, אבל ליד מה שהיום קריית מלאכי הרוב ירדנו והלכנו קרוב לשעתיים עד חוף ניצנים. היינו צריכים להתערבב בין המעפילים ולהקשות על הבריטים לזהות את "המעפילים". כשהתקרבנו לחוף התגלה לעינינו מחזה מדהים: המון אדם גברים, נשים וילדים מסתובבים לכל הכוונים. הבריטים בנו מכלאות ענק מוקפות קונצרטינות דוקרניות. הם תפשו "חשודים" כמעפילים לא חוקיים ודחפו אותם לתוך המכלאות. לפני שירדנו התבקשנו להשמיד במדורה כל תעודה מזהה ואם יתפשו אותנו להזדהות רק כ"יהודי מארץ ישראל". קבוצת חיילים תפשה אותנו והכניסה את כולנו לתוך המכלאה. בשעות אחר- הצהריים עברנו מסדר זיהוי ראשון. מי שזוהה כישראלי נשלח למעצר בלטרון. אני הייתי בין הנשארים עם המעפילים. זכינו לחיטוי עם DDT לא אשכח את הריח... אבל הייתי רעב וצמא. רק בערב קיבלנו ארוחה במטבח המחנה הבריטי ב"אישדוד".ולגירוש.

הועלינו על משאיות צבאיות סגורות שנסעו דרך לוד, קלקיליה, שכם, ג'נין ומשם לנמל חיפה. גם שם זכינו לחיטוי "מסריח" ועלינו לאניית הגירוש. זו הייתה אניית משא ממלחמת העולם השנייה. תאי המטען הוסבו לתאי כלא ענקיים מוקפים קונצרטינות. האנייה יצאה בצהריים ללב ים. ההפלגה הייתה סיוט... צפיפות בלתי נסבלת, סגורים בחדרים ענקיים מוקפים. הים היה גלי ורבים הקיאו. מה שיכולתי לעשות זה לשבת על הרצפה ולחכות להתפתחויות. לא חשבתי על הבית וההורים. הרגשתי שאני במלחמה... ההורים לא ידעו דבר על כל הסיפור. הם הין מאד מודאגים כי הבן שלהם יצא בבוקר לגימנסיה והוא לא חזר הביתה. היה להם ליל שימורים מורט עצבים... רק למחרת זיהו אותי לפי התמונות בעיתון "דבר" זה היה עבורם אות חיים.

אתר לזכרו של יוסי גדעוני

סרטון על תולדות חייו של יוסי גדעוני

ראיון עם יוסי גדעוני - סרטון חלק א'

ראיון עם יוסי גדעוני - סרטון חלק ג'