כתבה על השיר

על השיר נורית

עמיתתי למערכת העלון, אירית גל, היתה זו שהסבה את תשומת לבי לכך ששניים מבניה של אשדות, מנחם פונדק ז"ל ושייקה פייקוב, יבדל לחיים ארוכים, חיברו בשנות החמישים מספר שירים משותפים (פונדק מילים, שייקה לחן) שבנסיבות אחרות יכולים היו להפוך לשלאגרים של ממש, אלא שברבות השנים עמוסות המאורעות, נשכחו השירים וצללו לתהום הנשיה, ואנחנו כאן כדי לנסות ולהציל משהו.

הקול מעט צרוד ומחוספס, אבל זה אותו שייקה פייקוב (83), המוזיקאי המחונן, שבימים אלה מתנהל קמפיין ברשתות החברתיות, הקורא להעניק לו (ובצדק) את פרס ישראל בשל תרומתו הייחודית לזמר העברי. 'נשארתי אותו שייקה' אומר האיש מעברו השני של קו הטלפון, שלפני מספר שנים לקה בארוע מוחי קשה, ממנו הוא משתקם בהדרגה. פייקוב מתגורר כיום בקיבוץ משמר השרון (שם גרה אחת מבנותיו) מעורה היטב בנעשה סביבו והזיכרון צלול למדי. מאשדות יעקב של לפני ואחרי הפילוג יש לו זכרונות טובים והוא מתגעגע בעיקר לשני חברי ילדות שכבר אינם: דני שומרון, הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל ומפקד מבצע יונתן, ומיכאל'ה דיין האקורדיוניסט המחונן, שנשוב אליהם בהמשך.

יצירה משותפת
שייקה פייקוב, דן שומרון ואברמיק זקצר שחלקו חדר משותף בשכונת בית הספר. גם מנחם פונדק היה חלק מהחבורה, למרות שגר בחדר נפרד. "שרנו, ניגנו, כתבנו. היינו חבורה מאד מלוכדת ויצירתית", מתאר שייקה.
שנת 1957. צהרי יום שישי. מנחם פונדק ושייקה פייקוב מגיעים לחופשה מהצבא. הראשון חניך בקורס טיס, השני מ"כ בנחל. הם יושבים בחדרה של ידידתם נורית דובשני- נערה אשדותית כבת 18 בת להורים ייקים, ממושקפת, בעלת עיני תכלת ושער מקורזל. ברקע- תוכנית רדיו פופולרית שהיא מעין תחרות כתיבה: תמלילן כותב מילים, חברו מחבר מוזיקה, ותוך עשרים דקות השיר מוכן. שיר כזה, במידה ועובר את הסף, מזכה את כותביו בפרס מיוחד: פירסום מעל גלי האתר. שייקה חושב לעצמו 'זו לא חכמה, גם אנחנו יכולים'. פונדק המוכשר משרבט על נייר מספר שורות מחורזות אודות הנערה היושבת בקרבם, שייקה מתלהב, ובתוך עשרים דקות מתחבר לו לחן, וכך הופך 'נורית' ללהיט שבהמשך הוקלט ואף בוצע ברדיו על ידי הזמרת עליזה קאשי (עד כה לא נמצא העתק מאותו שידור או הקלטה כלשהי). דפנה מן ממרחביה, אחותם של מנחם ז"ל שלמה ודודו, זוכרת שהשיר בוצע גם על ידי אחד מצוותי ההווי של הנח"ל, ששייקה היה האקורדיוניסט שלהם.