לאה דישון

לאה דישון פונדק נולדה באלונים ב- 1949 נפטרה ב- 2009. בתם של חווה קצן ובנימין פונדק. רעיתו של גיורא דישון, אמם של הילה קולודני לבית דישון, אילת רוטצקובסקי לבית דישון, גדעון דישון, יובל דישון

הבית על הגבעה

מאת דוד פונדק
לאיק גרה בבית על גבעה שהיו בו מרכיבים רבים ואיזונים מיוחדים. היה בו את היופי של עמק יזרעאל הנפרש למרגלות הגבעה. הוא היה עטוף במטע שקדים, רימונים, אפרסקים ושזיפים שנטע אבא בנימין. הייתה בו ספריה גדולה שהכילה ספרים רבים. שולחן אליו הוגשו המאכלים הטעימים של אמא חווקה ואבא בנימין. בית שהיה טעון בסיפורים וערכים ומטען גדול של אהבה, יכולת נתינה ואמונה במפעל הציוני. אל הבית הזה, בשיכון אלה 12, הגעתי בחורף 1955 כזאטוט שנלקח מהכיתה ויצא למסע פלאות.

"הבנות" - לאיק ורבקהל'ה על רקע הבית בשיכון אלה 12 בשנת 1958

הדרך בין עמק הירדן לבית של משפחת פונדק על גבעת שייח אברק באותם ימים הייתה ארוכה. בתחילה אוטובוס לבית שאן, ומשם ממתינים בתחנה דולפת לאוטובוס לעפולה, לאחר שעת המתנה מגיע אוטובוס נוסף לחיפה. כמעט מגיעים, יורדים בצומת השומרים, יוצאים למסע של קילומטר וחצי עד צומת שדה-יעקב ואז לסיום מעפילים, בהתנשפויות רבות, אל ראש הגבעה - שם המתין לנו בית החלומות - בית החופשות.

הבנות

טעמו של המסע הארוך התגלה לי כשהגענו אל בית הדודים. למיטב זכרוני היה זה אירוע חנוכת הבית עליו החליטו הדודים בסוף 1955. בתוך הבית פגשתי את "הבנות" - בנות הדוד לאיק ורבקהל'ה, והן היו "משלנו" ממש, מהמשפחה עם הקודים המוכרים בסיפורי המשפחה, מה גם שלא אחת הן היו מגיעות אל אבא שלי ומתייחסות אליו כאילו היה אביהן, והוא לא ניסה לתקן אותן, אלא נהנה לזרום עם "הטעות", שכן מראהו היה דומה למראה הדוד בנימין.
מאז אותו מפגש היה הבית בשיכון אלה מושא חלומות, המקום הנחשק אליו מגיעים בחופשים. מקום שבו אפשר לחיות קצת אחרת, ללא הלחץ המתמיד של כיתה בקיבוץ, שבו נקבע מעמדך בדרך מסתורית וקשה להיחלץ ממנו.

מיוחדת לא רק במראה החיצוני

באחד הביקורים הללו אני זוכר את לאיק קוראת ברהיטות קטע מפרשת השבוע "וירא". למעשה היא לא קראה את הקטע מתוך תנ"ך רגיל כי אם מתוך "סיפורי המקרא" – תנ"ך מצונזר לילדי תנועת העבודה. הפסוקים שקראה נשארו עימי עד היום.
"ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ--כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם" (בראשית יח).
הקריאה הרהוטה של לאיק, ילדה בכיתה ב', הקוראת בהתאמה את הפסוקים התנכיים בשפה מיוחדת, שלא הייתה בהירה לי, ומפרשת אותם יחד עם אביה נשארו בזיכרוני מאז. הייתה לי הרגשה כי לאיק מיוחדת לא רק במראה החיצוני שלה אלה ביכולתה להתמודד עם משפטים מורכבים ולפענח אותם בדרך מופלאה שהייתה למעלה מיכולתו של ילד, שדעתו נתונה בעיקר למשחקים ולטיפוס על עצים. אך בנוסף פסוקים אלה מעידים על נכונות נתינה ללא חשבון של אברהם אבינו, תכונות שהוסיפו והתקיימו גם בלאיק, שידעה להעניק משפע היכולות שהתברכה בהן לזולתה.

הביקורים באשדות יעקב

לאיק ורבקהל'ה הגיעו אלינו לאשדות לחופשות רבות. בדרך מיוחדת הצליחו הורי להתארגן ב"חדר ההורים" שכלל חדר + נישה ולארח את בנות הדוד. המקום שבלב היה רחב דיו ומימדי חדרם הקטן לא יכלו לו. לקראת אירוחים אלה היה אבי ישעיהו מתפנה מעיסוקיו הרבים ומכין תוכנית פעילות מיוחדת. התוכניות כללו ירידה אל אפיק הירדן והקמת "מחנון", צליית תפוחי אדמה, שייט בבריכות הדגים, טיולים להר שני העצים, דיונים על סיפורים וסרטים ועוד כיד הדמיון והיצירתיות השורות עליו.
במהלך הפעילויות התפתחו בין אבא ללאיק שיחות רבות על ספרים ואנשים. יכולתם להפליג אל מחוזות רוחניים הלכה והתחזקה במהלך השנים, אך כבר בחופשות המשותפות הללו הייתי עד לקשר המיוחד שנוצר ביניהם. לאיק, שנולדה לאחר השואה, נקראה על שם סבתא פועה-לאה, אמם של האחים פונדק. אבא לא חדל לדבר על הקשר העמוק שהיה לו עם אימו, וגעגועיו אליה הלכו והתעצמו עם השנים. לאיק הייתה עבורו גם קשר נוסף לדמותה של אמו החכמה והידענית, שנכדתה הלכה בדרכה ואף הגדילה עשות.

תמונה מבת המצווה של לאיק ורבקהל'ה – התמונה צולמה על הדשא שלפני ביתם של חווקה ובנימין בשיכון אלה 12. כנראה שהצלם עמד במפלס קומת המרתף. בתמונה נראים רבים מבני המשפחה. לאיק וישעיהו נמצאים בסמוך אחד לשני. מרס 1961.

בת-המצווה

זיכרון מיוחד שמור אצלי מבת-המצווה של לאיק ורבקהל'ה. הדודים החליטו לציין את האירוע בדרך מיוחדת. כל המשפחה התכנסה לשישי-שבת בשכונת אלה. לקראת האירוע נערכה קבלת פנים חגיגית, במהלכה לאיק הופיעה בקטעי קריאה ורבקהל'ה הרשימה בתרגילי התעמלות.
הדודים הפליגו בסיפורים והערב המיוחד נמשך עד לשעות מאוחרות. למרות שביתם של הדודים נראה כארמון בהשוואה לחדר ההורים שבקיבוץ הוא היה צר מלהכיל את כל בני המשפחה. לכן בדרכם הקיבוצית, השמורה עוד מימי אלונים, פנו הדודים אל שכניהם שיארחו את בני המשפחה. למחרת התקיים סיור אל בית-שערים, נערכה ארוחת צהרים חגיגית ולאחריה התבצעו צילומים של כל השבט.
לעת ערב במוצאי שבת החלו האנשים להתפזר לאיק עמדה והפצירה בהורים שישארו לפחות לעוד ערב. תחושת השמחה הגדולה עמדה להסתיים, ולאיק בתחנוניה כאילו ניסתה לדחות את הרגע המיוחד לפני שישובו ימי החולין.

לאחר נפילתו של מנחם באייר תשכ"ד (אפריל 1964), החליט ישעיהו יחד עם צעירי המשפחה לקיים התכנסות משפחתית לחיזוק הקשר והמורל. בהתכנסות זו שנערכה על חוף הכנרת בבית ירח, הופיעה לאיק עם שיר שכתבה "על פגישה משפחתית דובר כבר שנים.."

על בת חמודות

עדות נוספת ליכולותיה המיוחדות של לאיק הייתה בעת ביקור אצל הדודים כאשר הם ארחו קרוב משפחה מפורטוגל. בן המשפחה לא ידע לדבר עברית והתקשורת עימו התנהלה באידיש ובאנגלית. בימי החופשה מהלימודים נטל האירוח שלו נפל על לאיק שהייתה אז בסוף בית ספר יסודי. היא ניהלה עימו שיחות באנגלית רהוטה והדבר היה לפלא בעיני. איך היא מצליחה להתמודד עם שפה שידעתי בה רק מילים מועטות, שסירבו להתחבר למשפטים. ואילו לאיק עושה בשפה זו כבתוך שלה, יכולות שאז נראו שמורות רק לגדולים.
לצד הלימוד לאיק הייתה מדריכה אהובה בקן נוער העובד והלומד בקרית טבעון. שם דאגה לקידום חיי התרבות והמורל. שמץ מזה קלטנו בהתכנסות משפחתית שנערכה בחג סוכות תשכ"ה. ההתכנסות נערכה כחצי שנה לאחר נפילת אחי מנחם ז"ל. בסגנון הימים ההם לפיו "אם גם ראשינו שח ועצב סובבנו הבה ונתלקח עם שמחה שבנו..." הוחלט לכנס את כל בני המשפחה כדי לחזק קשר ולעודד את רוחנו.
לאיק הביאה למפגש שיר מיוחד שכתבה. בסגנון תנועת הנוער השיר היה לפי המנגינה של שיר היתולי "על בת חמודות פה הזמר יושר...". ומילותיו התחילו בערך כך "על פגישה משפחתית דובר כבר שנים, אך הכול היה במילים וטפסים..." שיר שחיזק את תחושת היחד, שלאיק, בת ה-15 מעודדת בעזרתו את כל בני המשפחה.

לאיק וגיורא דישון

גרעין באפיקים

סיימה את לימודיה בתיכון והגיעה עם גרעין לקיבוץ אפיקים. בקיבוץ עבדה במחלבה, והתייחסה לעבודתה זו במלוא הרצינות שבה עשתה כל דבר. היתרון הגדול היה שאפיקים הסמוכה לאשדות אפשרה מפגשים סדירים עם לאיק. בהזדמנות זו התרחבו השיחות שבין לאיק לאבא על נושאים רבים
באותו זמן היה אבא כבר עסוק בפרשת בוריס גפונוב, סופר יהודי גרוזיני שהפליא לתרגם לעברית את כתביו של שותא רוסתוולי, המשורר לאומי הגרוזיני. אבא קיים עימו חליפת מכתבים ולאיק הייתה שותפה לכל ההתלבטויות והקשר המיוחד שנרקם בכוח הרוח בין הסופר מעבר למסך הברזל לבין אנשים בארץ ישראל, שאליה ואליהם כמה.

ישעיהו – גיבור ראשי ברומן רחב יריעה

לאה דישון פונדק - דברים שנכתבו לקראת צאת חוברת הזיכרון "ישעיהו ובני משפחתו"

ישעיהו היה כמי שיחיה לעולם – ואם לא באופן פיסי – לפחות זכרו יחיה לעולם – ובעיני כגיבור ראשי ברומן רחב יריעה.
גיבור – כי כזה היה בקורותיו, בעמדותיו, בחייו ובמותו.
גיבור ראשי – כי הוא ניווט את חייו ועשה בחירות שוב ושוב.
ברומן ולא בספר היסטורי כי אישיותו המורכבת יכולה להיות מתוארת רק ברומן – בדרכים רבות, מנקודות מבט שונות, בעיני שחקנים שונים ומתפתחת לאורך ולרוחב העלילה.
וידוע לי שרב עבורי הנסתר מן הגלוי – כי כולנו מתגלים בחלקים שונים שלנו במקומות ובהקשרים שונים, וחלקים רבים ידועים רק לנו וגם יש חלקים שלא ידועים לנו כלל (יש לפעמים מי בסביבתנו הקורא אותנו טוב יותר מאתנו ורבים אחרים הבטוחים, בטעות, שהם כאלה). אכתוב רק מעט – כי בכל מקרה לא ניתן לתאר הכל – פכים קטנים מדמותו של גיבור ראשי ברומן רחב יריעה.

בשבילי ישעיהו היה בעיקר "דוד ישעיהו" אבל לא רק – כאדם וכאשה יכולתי לחרוג מעבר להקשר המשפחתי ולחוש במורכבותו יוצאת הדופן: דעתן ומקשיב, איש העולם ואיש משפחה, מחשיב יוקרה וצנוע, חייו צבועים בשכול ואין כמוהו לעודד אחרים, השכול בודאי נכח אך לא נתבע מחירו בגלוי. צמא דעת בכל תחום, קשור בקשרים מסועפים עם המון אנשים חוצי גיל, מין, ארץ, הקשר.

לא צריך לנחש שאיש כה מורכב איננו איש קל – האם הכביד?

שלושת החלוצים לבית פונדק: בנימין, זרובבל וישעיהו בשנת 1948, ערב מלחמת השחרור

האחווה בין שלושת האחים –שהקימו ביתם בארץ ישראל ואיבדו הורים אח ואחות בשואה – אחווה בין שלושה אנשים דומים ושונים העמידה לי מודל אפשרי (עובדה שעבד) וקצת בלתי אפשרי (כי יוצא דופן כל כך). הצעיר משלשתם – אבא שלי היה חזק ומאופק, אומר דעתו וסובלן אמיתי. זרובבל האמצעי – רוחני ושביר, מביע דעתו חרישית ובנועם אין קץ. ישעיהו הבוגר מכולם – פיסי מאד, סקרן, איש אשכולות, דומיננטי (ניסה ל"חנך" קצת את ההורים שלי?) ומפתיע שוב ושוב. הקשר ביניהם היה שקט ובטוח כמו מעט מאד דברים בחיים.

ישעיהו של שנות הששים (שנות הנעורים שלי) התפתח (קטונתי לשפוט אבל עצם הכתיבה כאן היא העזה מסויימת) לישעיהו של שנות התשעים וכמה שהיה רב פנים אז התעשר ונעשה רב פנים עוד יותר. אני לא אוהבת נוסטלגיה וכמעט נוטה להאמין שהיום יותר טוב מפעם – עם זאת אני לא יכולה להיות עוורת לעובדות מוצקות: קשרי שלושת האחים – קשרים שקטים, אמיצים, מעבר לכל האירועים יצרו יחסי דודים-בני דודים ויחסי בני דודים-בני דודים שפשוט הולכים ונעלמים. ורק אזכיר את הטיולים המוקפדים על כל הכללים לירמוך, לירדן וסביבותיהם – אהבה לטבע, לאשדות, לאנשים ולנו – בני אחיו.

בגלל הריחוק המסוים אני מרשה לעצמי לשרטט דיוקן שלא הייתי מעיזה לשרטט להורי – כי כשהקרבה גדולה ורואים מקרוב (תרתי משמע) הדברים מורכבים כך שלפעמים אפשר לאמר דבר רק בתנאי שבאותה נשימה אמרת גם את היפוכו. נדמה לי, מהמרחק שמתאפשר לי, אם כן – שישעיהו בחר אבל גם שלם מחיר אולי גבוה על בחירותיו. לדוגמא: בשנים מסוימות היה פעיל בנוער העובד – שליחות שבודאי בעיני חלק מן החברים נתפשה כעסקנות. בשל אותן שנים נדמה היה כאילו ישעיהו מתעקש לעשות עבודה גופנית כדי להוכיח משהו ואת אהבתו (דוגמאות להלן) לעבודת הרוח העביר לשעות הפנאי. על קצת מפעילויותיו ידוע לי ככלי שני אבל את המעט המכיל את המרובה שבשורות הבאות אני יודעת.
בנובמבר 1992 (ביובל למות הוריו – סבא וסבתא שלי – משה ולאה-פועה – כך ציין בראש הקטע המצולם), שלח לי ממנו ומצילה תדפיס של "לאה" – מאת עדין שטיינזלץ. הקטע שופך אור אחר על דמותה של לאה המקראית (אולי זכר ואולי לא שבילדותי נעלבתי עד עמקי נשמתי מהפסוק "ועיני לאה רכות" ולקחתי את זה מאד מאד אישי). הקשרים בין דורות, הסמליות שחיפש אולי, הקשר שבאמצעות הרוח, המילים, הדברים הנרמזים.

המתנות שנתן לתאומתי ולי באירועים שונים היו ספרונים מסדרת הקיבוץ המאוחד, תמיד עם הקדשה קצרה בכתב ידו המיוחד בשמו ובשם צילה:
- דליה רביקוביץ – "כל משבריך וגליך" – ובהקדשה – "ללאיק וגיורא היקרים – עם הלה" (חורף תשל"ג, ינואר 1973).
- ע. הלל – "הודיה" ובהקדשה – "ללאיק היקרה ללבנו – עם שובכם הביתה" (אשדות יעקב איחוד, אלול תשמ"ב, סוף אוגוסט 1982).
- משה טבנקין – "נגוהות אהבה ושכול" (ל"ג בעומר תשמ"ג, 1.5.1983) – האם נדרשה כאן הקדשה?
ל"ג בעומר ההוא (לא בתשמ"ג) היה היום העצוב ביותר – ויתכן שישעיהו בחר לבטא יגון זה בדרכו המיוחדת.
פכים קטנים לאיש ענק.