מכתב לאחי מנחם
מכתב לאחי מנחם
57 שנים אני לא כותבת לך מכתבים.
לפני זה היינו מתכתבים הרבה, לפעמים כל יום.
היית האח הגדול שלי. תמיד היית שם מאז שאני זוכרת את עצמי, ואותך: גדול ,יפה , בהיר שיער. ותמיד רוצה ללמד אותי משהו שיכול להועיל לי. כל ילדותנו עיניי היו פקוחות אליך . להבין איך נכון לעשות טוב יותר, להכיר פרחים וחיות וגם למה אנשים מתנהגים בצורה משונה. למשל, למה בנים בני 14 מתגרים וצובטים ילדות בנות 12? כי ככה הם יודעים לבקש חברות, או שאת הממתקים בחדר ההורים צריך לחפש בסדר ושיטתיות, אחרת הם יגלו.
היית מלמד אותי לנצח בדמקה ובשחמט, אבל לא אותך! אתה היית חייב לנצח ולהיות ראשון בכל דבר. בלימודים, בספורט, ואם בי"ב כולם עשו מבחני סיום של בית הספר, אתה עשית בו זמנית מבחני בגרות אקסטרניים.
בקיץ של 1954, כשסיימתי את כיתה ח ואתה את כיתה י"א לקחת אותי לטיול טרמפים ממטולה עד אילת. ככה שנינו לבד. מאיזור באר שבע לאילת נחשב איזור פרוע ומסוכן כנופיות פידאיונים הסתובבו בארץ. מכוניות פרטיות לא נסעו לאילת, שהייתה בעיקר בסיס צבאי. אבל הגעו לשם, צריף שק"ם שעל כסאותיו ישנו, כמה צריפים ומתקן התפלה.>
וים יפהפה פתוח ומלא אלמוגים, יופי ואושר שלא ניתנים לתיאור.
ואז כמובן הגיע הצבא: אז הטובים לטייס או מתאים יותר לנווטות, אבל אם לנווטות להכי, מתמנה, בתור נווט לסגן מפקדת טייסת, מנווט ווטור שנחשב למטוס הכי משוכלל,,
ומתקדם למפקד ביה"ס לנווטות.
ל"ג בעומר 1964 מהיום הזה ובשנה הזו לא חייתי, לא יכולתי לנשום כי חשבתי איך חיהלה אישתך , בת 24, בלבד יכולה להסביר לשגיא בנך הבכור, ילד בן ארבע שיותר הוא לא יראה אותך ולא יפתח את הריץ' רצ'ים בסרבל הטיסה. אבל.. שגיא שאל אם אני אתנהג תמיד יפה ...ו, ואלך לישון כשהוא אומר ואף פעם לא ארגיז אתכם גם אז הוא לא יחזור? והנערה הזאת שבעוד חודשיים תהיה אמא גם לאביעד, שבעצמה חיכתה שכל הזמן הדלת תיפתח ויגידו לה שזו רק טעות. ניסתה לחייך אליך ולהבטיח .....
והוא בכה ובכה ולי נאבדו הדמעות, רציתי לצעוק ולצרוח שזה לא הוגן, אבל אימא שלי צעקה במקלחת, אחרי שהייתה חוזרת מבית הקברות לשם הייתה הולכת, מרחק 2 קילומטר ,בחמסינים של עמק הירדן ובגשמים. לדבר איתך, להיות קרובה אליך.
הגוף כאב לי כל כך שרק רציתי לחבק את יהודה ורנית שישארו כל הזמן קרוב לידי.
ואז פתאום היה עובר מישהו גבוה עם שער קצוץ , במדים של חיל אוויר והייתי בטוחה שמיד תסתובב ותחייך אלי.. סתם עבדתי עלייך.
57 שנים עברו מאז, חזרתי לנשום ולבכות ולצחוק ולדעת שאף פעם לא תחזור.
זה כואב פחות, אולי מתגעגעים פחות. אבל זוכרים, כל יום זוכרים.
ותמיד תמיד שואלים אבל מה קורה אילו המטוס המריא כמה מטרים גבוה יותר.
דפנה מן,
מרחביה, 2021
הוקרא בערב יום הזיכרון ובאזכרה המשפחתית, תשפ"א.