מנחם פונדיק

מנחם פונדיק נולד תרס"ו/1906 סימיאטיץ' פולין - נפטר ב-תרצ"א/1930 בעקבות טביעה בכנרת.

מנחם ערב עלייתו לארץ ישראל - ספטמבר 1927

ילדות בפולין

בנם בכורם של פועה לאה פונדיק ומשה פונדיק. מנחם, יפה התואר והמוכשר, היה מנעוריו נתון כולו בהווי החלוצי, שנתחדש לו לנוער עברי בתפוצות בימים ההם. הוא היה ממייסדי "החלוץ" בעיירה, מבוני ההכשרה ואישי העלייה החלוצית (העלייה החמישית), אשר הגשימו בנאמנות ובמסירות את שאיפות חייהם – לעלות לארץ, לבנותה ולהפרות את שממתה. מנחם ניכר היה בענוות רוחו וברצינותו השתקנית, צנוע ובעל קסם אישי – דמות מדריכה ומשפיעה בקרב הנוער היהודי. הוא היה היוזם של המשק "שחריה", ששימש מקום הכשרה למאות חלוצים מערים ועיירות רבות ברחבי פולין. הוא היה המוציא לפועל של הקמתו וביסוסו, הוא היה הרוח החיה בקבוצה והאהוב והנערץ על כל חבריה. הוא היה מביא את דבר "החלוץ" לכל סביבה. לא פעם הלך ברגל מעיירה לעיירה כדי לעורר את הנוער היהודי לתות על חייו ועל עתיד עמו ולהכשיר עצמו לחיי עבודה והתיישבות בארץ ישראל.

פעילות בחלוץ

בגיל צעיר נבחר לחבר במרכז "החלוץ" בפולין. בשנת 1927 יצא בשליחות המרכז לפאריס, "למשא ומתן על השגת רשיון מאת הממשלה הצרפתית להקמת חוות הכשרה בסוריה, אשר נועדה לשמש תחנת מעבר לעולים בדרך הצפון" (ברכה חבס, "פורצי שערים", עמוד 14) בראשית שנת 1929 עלה לארץ יחד עם חבריו מקבוצת "שחריה" ואתם היה בכל גלגוליו בארץ עד יומו האחרון. תחנתו הראשונה היתה בגבעת בוסל בחדרה, משם עבר ליבניאל ואחר-כך למגדל. הוא התנגד להליכה למשק קיים או "להקמת קיבוץ חדש סתם". הוא חלם על "איגוד חופשי של קבוצות, שמתוך המציאות הארצישראלית ימצאו להם את צורת החיים ההתיישבותית" (במכתבו לאחיו ישעיהו)

פעילות בארץ ישראל

חביבה היתה עליו עבודת האדמה. מתוך חדוות החייאת השממה עבד בייבוש ביצות, בניקוי תעלות, בעידור ובנטיעות, ובכל התנאים "שמר על נר-התמיד" אשר בתוכו. סיסמתו היתה: "דע, אחי, לשמור את אורך אתה בתוך האור הכללי, שלא תמיד אור הוא". מנחם רכש הערכה טובה וחיבה מאת כל חבריו ומכיריו. ברל כצנלסון, מורה ומנהיגה של תנועת העבודה בארץ, מנה אותו בין החברים הצעירים "אשר עצם מציאותם היה בה כדי להבטיח לנו, כי לא לשווא חיינו". ("בחבלי אדם". עמ' 248-249). באביב ימיו, בגיל עשרים וארבע, טבע בכנרת. זכרו חקוק באהבה ובהוקרה בלב כל יודעיו.

דפנה, יהודה ודודו פוקדים את קברו של מנחם פונדיק, תשעים שנה לאחר הטביעה

מסורת עליה לקבר

אני לא יודעת מתי התחילה מסורת העלייה לקברו של מנחם במגדל, מספרת דפנה פונדק.
ייתכן שכבר בימי גבעת חיים, בשנת 1936, כאשר שלושת האחים נפגשו בארץ
הם היו נוסעים עד טבריה באטובוסים ומשם הולכים ברגל אל בית הקברות במגדל. אם עלה בידים היו תופסים טרמפים.
בהמשך כאשר ישעיהו עבר לעמק הירדן, זרובבל לעין חרוד ובנימין לאלונים, נותרה תחנת האוטובוסים בטבריה נקודת מפגש, כאשר כל אחד מהם מביא עימו אוכל לשאר האחים.
הסיפור השתנה בשנות השישים כאשר בנימין קנה רכב. מידי ערב יום כיפורים מוקדם בבוקר בימין היה "אוסף" את זרובבל מעין חרוד, ו"מגישו" לאשדות יעקב.
כאן, באשדות אבא היה מחכה להם כשבידו האחת טוריה ובידו השניה כד פח עם קפה קר.
והם שמו פעמיהם לבית הקברות במגדל. בית הקברות היה קטן וצנוע-אז, בניגוד לעכשיו שהוא מתהדר בקברות מפוארים מעוטרים בדברי הלל ושבח באותיות זהב. הקבר של מנחם קטן, שטוח, לבן, נמצא בפינה הצפון-מערבית של בית העלמין.
הסימן שהיגענו אליו היא מצבה קטנה ועליה כתוב: אילנה – פרח קטן שנקטף והיא בת 4 שנים.
נחזור לשלשת האחים, מיד בהגיעם לקבר התחילו בניקוי סביבות הקבר- בעזרת הטוריה, ורחיצת המצבה. ואז אבא היה קורא קטע הולם למעמד. וחוזרים איש איש לביתו.
חשוב לציין שעל הקבר כתוב פה נקבר מנחם פונדיק, שטבע בכנרת, והובא לקבורה בי"א תשרי, והוא בן 24 שנים. כלומר התחמקות קלה מציון יום מותו ב-י' בתשרי יום הכיפורים .
בשלב מסוים, אולי אחרי שבנימין נפטר, וזרובבל לא חש בטוב, התחלנו יהודה ואני, ודודו יקירנו להצטרף לאבא למסע.
וכך זה נמשך עד היום. רק שמסע מתחיל בכך שיהודה ואני מגיעים לאשדות, עולים לקבריהם של אבא ואמא ומנחם אחינו. דודו אומר "קדיש" ו"אל מלא רחמים" ומוסיף קטעים ממכתבי אבא, ואז פנינו לבית העלמין במגדל, חוזרים על הטקס ליד קברו הצנוע של מנחם הגדול, בודקים שהחצב פרח, מזכירים לעצמנו שבשנה הבאה צריך להביא חומרי ניקוי למצבה. וחוזרים להיפגש עם ברכה.
השנה מלאו תשעים שנה לטביעתו של מנחם בכינרת. היינו שם.

מכתבים

מכתב תשובה לאמא - פועה-לאה 1930