מצא קרובים אבודים
מצא קרובים אבודים
באחד מימי החום של תחילת אוגוסט התיישב ישעיהו כהרגלו על הכיסא בגינה והחל לעלעל בדפי "מעריב", בין המאורעות הפחות משמחים, זינקה לעיניו ידעה קטנה מאת כתבנו בדרום. סופר שם על עולה חדש מאוקראינה, אלכסנדר פונדיק, שטבע בחוף אשקלון. אצל ישעיהו נדלקה נורה אדומה. לפני שנים חדל לחפש את קרובי משפחתו, והשלים עם העובדה שלא יזכה לראותם לעולם. המשפחה נפרדה עוד בשנת 1920. ישעיהו עלה לארץ ואילו בן-דודו אליעזר נותר באוקראינה. ישעיהו ניסה מדי פעם להשיג מידע על גורל קרוביו, אך מעבר למסך הברזל הגיע רק טפטוף לא מהימן. כשהחלו גלי העלייה מרוסיה בראשית שנות השבעים, שוב עשה ישעיהו את דרכו אל מדור חיפוש קרובים במשרד הקליטה, ושוב חזר לעמק-הירדן במפח-נפש. חלפו עוד עשרים שנה, עד שהופיעה הידיעה בעיתון. להפתעתו הרבה גילה ישעיהו כי בארץ חיים שני ילדיו של אלכסנדר פונדיק שטבע, נחום ולנה. ההתרגשות גברה כאשר אישרו השנים כי אביהם, אלכסנדר ז"ל, היה בנו של אליעזר, בן דודו של ישעיהו מאוקראינה. תוך ימים ספורים אורגן מפגש באשדות יעקב. האורחים התוודעו לראשונה בחייהם לבן דודם האובד וגם לכנרת.
ישעיהו איך היה מהמפגש?
היה מאד מרגש, הופתעתי מאד לראותם והרגשתי מייד שאין מקום להטיל ספק בקרבת המשפחה שלי. מדובר באנשים בלתי רגילים. בדמיוני שחזרתי עשרות פעמים את המפגש שיהיה לי עם משפחתי האבודה, והמציאות עולה על כל דמיון.
להם לא היתה אינפורמציה עליך?
לא, כנראה הסבא שלהם לא הספיק לספר להם על החלק הישראלי של המשפחה. כך, שהם לא ידעו עלינו כלום. לולא האסון לא היינו נפגשים.
הם הסתדרו בארץ?
כן, בהחלט. נחום, הבן של אלכסנדר, עובד בתוך חשמלאי בקיבוץ נחל-עוז. הוא מהנדס חשמל במקצועו. אחותו לנה היא מהנדסת תעשייתית באזור התעשייה באר-טוביה. שניהם מדברים עברית טובה ומרגישים פה טוב. אני מקווה שעכשיו יהיה טוב לכולם, לאחר 70 שנה ללא קשר.
בראש השנה באו הקרובים החדשים לאשדות והביאו עימם עיתון ישן ברוסית, "אורטישסריה פראבדה" מה- 4.8.45 בו סופר על שובם של הלוחמים שבאו לעיר סימיפולטיס שבקזחסטאן, להחזיר את משפחותיהם לאוקראינה. ביניהם לזר אוסיפוביץ' פונדיק. לזר היה חייל מצטיין וקיבל מדליה על אומץ לב בקרב. גם בנו, סרן בצבא האדום, הגיע לברלין, אך הם לא נפגשו שם.
שחר בן הלוי עיתון קיבוץ כ' תשרי תשנ"ד 5.10.93
חכמה של איש זקן, ותמימות של נער
זה קרה בימים קשים בשביל המשפחה שלנו. בלב אוגוסט צילצל טלפון, בן אדם די מבוגר פנה אלי, אמר ששמו ישעיהו פונדק, והוא קרא בעיתון על האסון שקרה באשקלון. ב- 6 באוגוסט טבעו בחוף אשקלון שלשה אנשים, וביניהם אבא היקר, פונדיק אלכסנדר. זאת היתה הירושה שהותיר אחריו אבא. כך דרך האסון הכרנו אחד את השני.
בפעם הראשונה הגענו לקיבוץ בסוף אוגוסט 1993. הכרנו בן אדם נחמד, חכם, ומהרגע הראשון הרגשנו את החום שלו, ואת יחסו החם אלינו. התברר שישעיהו חיפש את בן דודו אליעזר במשך 70 שנה, וזה היה הסבא שלנו – אביו של אלכסנדר ז"ל.
למרות שאין בינינו קירבת משפחה כל כך קרובה, תמיד היינו קרובים בלב. כאשר ישעיהו היה מזמין אותנו לקיבוץ – היינו מחכים בקוצר רוח לביקור הזה. לעולם לא נישכח את הטיולים שלנו בקיבוץ, את הסיפורים והבדיחות שלו. הוא הצליח לשלב בתוכו את מה שנראה כבלתי ניתן לשילוב – חכמה של איש זקן, ותמימות של נער, הדיבור והשפה שלו היו כמוזיקה בשבילנו. היופי של העברית שלו בלתי נשכח. בן האדם הזה משך אותנו מאוד.
ישעיהו ביקר אצלנו רק פעם אחת. מספר פעמים הוא התכוון לבוא, אבל זה לא יצא לפועל. בפעם האחרונה הוא רצה להגיע בפורים של שנה שעברה. אבל זה כבר לא יכול היה לקרות. אבא שלנו, סבלי, חלה, כאילו מישהו מלמעלה רצה שישעיהו יעביר את ימיו האחרונים בביתו. בדיוק ביום של הביקור המתוכנן הגיע סבלי לבית החולים, ואת הביקור נאלצנו לדחות בשבוע. וכמו שהתברר שבוע אחרי זה היה כבר בלתי אפשרי. כעבור שבוע כבר הגענו לקיבוץ כדי לומר לישעיהו שלום.
אנחנו מאוד אוהבים אותך, ולעולם לא נשכח אותך. היית לנו לקרוב משפחה יקיר מאוד.
משפחת פונדיק
אשקלון.
