מקור האהבה עבר לשכון במקום אחר
אימא, מקור האהבה עבר לשכון במקום אחר, ממנו תוסיף אמא להעניק את השפע הבלתי נגמר של מסירות, אכפתיות, דאגה, רצון לספוג את כל כאבנו, ולכפר בנשמתה על חטאנו. מיום שעמדנו על דעתנו, ידענו כי אימא תמיד מוכנה להקריב את כולה למעננו. בעשייה נחרצת, בהתייצבות מול מוסדות הקיבוץ, תוך אמירה ברורה "סול מיר זאין פאר מיין קינד" שפירושה בערך "תהיה נשמתי כפרת ילדי".
כצעיר בבני המשפחה לא הכרתי את חטאי הילדות של אחיי, אך משלי סיפקתי לא מעט. במיוחד היה בי רצון לבדיקה בלתי נלאית של כוח הכבידה. לכן, העצים משכו את סקרנותי והדרך אל צמרותיהם הייתה מרתקת. אלא, שלעיתים בדיקות אלה הסתיימו בקיצורי דרך ומפגש מכאיב עם הקרקע. בעודי חבול על הקרקע, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה: אימא.. וראה זה פלא זמן קצר לאחר מכן היא הופיעה בתוך דמעותיי. כאילו בגלי רדיו בלתי נראים מצוקתי נקלטה בליבה של אימא ו- GPS מסתורי כיוון אותה אל מקום האירוע. רגע הגעתה היה סימן ברור שהעולם המזועזע חוזר לתיקנו, והפצעים גם אם יגלידו לאט יותר, יאפשרו לגוף לחזור לעצמו, ולנפש להמשיך את סקרנותה בבדיקת הגבולות.
אימא ואבא היו צמד אופטימיים כל אחד בדרכו, וביחד טרחו להרכיב על עינינו משקפים וורודים, שגם בנסיבות קשות לא משו מקצה חוטמנו. אבא בכל מצב של אי ודאות, שגרם לאנשים רבים לחשוש שהרע מכל עומד להתחולל, יכול היה להצביע גם על אפשרויות נוספות ומפתיעות, שבהן הכל יגמר בכי- טוב, שנזכה במקום בו ההפסד נראה קודם ודאי, שננצח במלחמה אבודה. כך הוא האמין שאצליח לקרוא ולכתוב, גם אם באותו הרגע חוץ משגיאות כתיב לא הצלחתי לעשות דבר. ואימא. עשתה זו בדרכה המיוחדת והשקטה: בחיבוק, בנשיקה, בתחושה שאין פלא גדול ממני, בעוגיות שטרודל שאין להן תחליף בכל העולם, ביציבות שבה נפתחת דלת חדר ההורים והיא שם מחכה לנזר הבריאה, שהגיע שרוט ומלוכלך בגופו ובנפשו.
כל שרבוט או כמה משפטים שהצלחתי לכתוב היו בעיני אימא יצירת מופת שעין עוד לא ראתה. בניסיון למקם את עצמנו ביחס לסביבה הסרגל של אימא לא הותיר שום ספיקות היכן אנחנו ביחס לכל שאר העולם. הסרגל שלה הביס כל אמת מדעית, והיה צרוב בתחושת ערך, שלא מותירה ספק ביחס לקיומנו. השנים לא הקהו את מקור האהבה הבלתי נגמר של אימא, אלא רק הוסיפו לו גוונים וצורות. בכל שיחת טלפון שקיימנו היא הייתה מודה לי כאילו הבאתי לה אבנים מהירח, וכשבאתי לבקרה זכיתי לתיאורי שמחה מרשימים עוד יותר, בהם כל גופה היה שותף באירוע ההיסטורי של ביקור הילד. ה"ילד" - היה שם תואר שהזמן אינו חורץ בו קמט, והוא מסדיר בוודאות את מערכת היחסים והשייכות. גיל ה"ילד" אינו קובע גם אם כבר חמישים מלאו לנער.
בטיולים שלנו בסוף ימיה כאשר היא על הקלנועית, רומה המטפלת הנפאלית של אימא במאסף, ואני לידה, הייתי שואל אותה "אימא איך את מרגישה?" ותשובתה הייתה נחרצת תמיד "אתה יודע, שלידך תמיד נפלא".
רבות דובר על הקשר אימא-ילד. קשר שממנו צומח מסע החיים, היכולת להתמודד עם קשיים, לזכות באהבה ולהעניק שמחה יציבות וסדר, בעולם שבו השינוי הוא דייר קבוע. כך מצאנו עצמנו, באמצע שנות השלושים לחיינו, שלמה ואני דנים בשאלה הנוקבת "את מי אימא אוהבת יותר". כל אחד מאתנו הביא נימוקים וראיות מניסיון חייו מדוע לדעתו אימא אוהבת אותו יותר. ואת אימא, צחוק גדול של ניצחון התפשט על פניך כאשר שמעת על הדיון בינינו, תכלית חייך התגשמה.
אימא, הענקת לנו מתנות רבות: הקרבה, חיבוק, קשב, התייצבות ואהבה שמלווה אותנו כל השנים, עולה בכל זמן ובכל מקום. אימא גם אם עברת עתה למקום אחר מתנותיך עמנו, עם ילדיך, נכדיך וניניך. נוחי לך בשלום: ילדה, נערה, חלוצה ההולכת במצוות אביה אל ארץ ישראל, אל האדמה העידית שבעבר הירדן כדי לבנות משפחה וקן. כל אוהביך התקבצו ובאו לך, כדי לומר תודה על פלאי הנתינה והקבלה, שהצלחת לזכות אותנו בהן כל ימי חייך. אנו ננסה, ככל שנוכל, להמשיך ולמסור הלאה את מתנותיך.
אוהב אותך, ילדך, דודו