נהיה כולנו חלוצים

שער הספר "נהיה כולנו חלוצים" ממנו מובאים הסיפורים על ישעיהו

ישעיהו פונדק כפועל עברי בארץ ישראל, 1938

מרכז גליל וילנה בחלוץ הצעיר 1930 – 1933
מהספר "נהיה כולנו חלוצים" של רונה יונה עמודים 188 – 191, לוקטו חמישה סיפורים על ישעיהו פונדק, בזמן שהיה מרכז גליל וילנה.

"הביקור"

ישעיהו פונדיק, בוגר הסמינר השני של החלוץ, שנערך ב- 1930, היה פעיל במועצה הגלילית בווילנה. כשהגיע לביקור באחת העיירות בגליל, בא חבר הסניף לאסוף אותו וביקש לשאת את מזוודתו הקטנה. פונדיק ענה שאמנם הוא מה"ספירות" הגבוהות של התנועה, אך עדיין יש לו די כוח לשאת את תיקו. השניים החלו לצעוד ברחוב השוק, כמבטי הסוחרים בוחנים אותם. הורח עשה "רושם" , כולמר, עורר עניין. פונדיק הבחין ב"כאלאסטרע" – חבורת ילדים שובבים. כשהשתתקו לרגע שמע את אחד הילדים שואל בפליאה "זה 'הביקור'? " (המילה "ביקור" היתה מושג אידי שגור).
תיאור זה ממחיש את אווירה הבידוד של עיירה קטנה שאין בה הרבה התרחשויות, וכל דבר או אדם חדש מושכים תשומת לב. הידיעה על בואו של פונדיק עברה מהר ועוררה סקרנות וציפייה אצל מבוגרים וצעירים. דפוס ביטול העצמי המקובל כלפי אורחים חיצוניים "רמי מעלה" זוכה בדבריו להתייחסות אירונית. נשיאת המזוודה ואכזבתם הגלויה של הילדים מה"ביקור", דהיינו מהמבקר, מרמזת על כך שחזותו אינה תואמת את ציפיותיהם לגבי דמות "חשובה" או "מכובדת" ועוררה זלזול, כפי שהיטיבו הילדים לבטא בתמימותם.

"מטלטל בשבת"

בעיירה אחרת הלך פונדיק ביום שבת לאסיפת חברים בסניף כשבידו כרך של מכתבי ברנר כדי להקריא קטע לחברים. כשהחבר שליווה אותו ביקש ממנו להסתיר את הספר מתחת לבגד. פונדיק היה משוכנע שהוא מתלוצץ ושאל "מדוע?". החבר ענה ברצינות גמורה, שאין בעיירה עירוב (חוט או סימון המקיף את הישוב היהודי על מנת שניתן יהיה לשאת חפצים בשבת). פונדיק עשה כדבריו ואז הקיפו אותו ילדי "החלוץ הצעיר" לאחר מכן הם שרו יחד בהתלהבות את השיר "סלינו על שכמינו" (כך במקור). אך היו ביניהם גם כמה שצעקו קודם שהוא מטלטל בשבת. מנהגי העיירה היהודית והצמא לפעילות ועניין מופעים בערבוביה במפגש עם הילדים.

"הגננת"

בעיירה שלישית חיכו ילדי "החלוץ הצעיר" מאחורי הדלת בחוסר סבלנות לתום בזמן שפונדיק קיים אסיפה עם החברים. לבסוף החלה הפגיש העם הילדים. תחילה בשירה מבויישת, שהלכה וגברה עד שהקרח נמס. לאחר השירה התגלגלה שיחה אינטימית, הילדים סיפרו על המשפחה, איך אימהותיהם טרודות ועובדות כל היום – רוחצות, מבשלות, מטליאות בגדים, דואגות, מקללות, מכות וצועקות הרבה ומלטפות מעט. פונדיק סיפר להם על חיי הילדים בארץ ישראל, שנמצאים יחד עם הגננת בזמן שאמא שלהם עובדת, וכי הם נפגשים בערב שמחה רבה.
לפתע נפחה הדלת ופנימה הציץ ראשו של ילד. מישהו דחף אותו פנימה ופונדיק שמע קול של אישה בוכה: "כנס פנימה, כנס פנימה ותקשיב – אז תבין למה אני מרביצה לך". הוא התחלחל מדלות המשפחה שנגלתה לעיניו מעברה השני של הדלת. בעלת הבית עמדה במטבח, ובחדר עבד אחד הילדים ותפר במכונת תפירה. באותו רגע, כך טען, הבין מה מביא אל הקיבוץ את ההמונים ואת הילדים.  

"יהדות חדשה?"

בכינוס שנערך בסעיף אחר של החלוץ התגלגלה שיחה על קידוש השם, בחדר מלא ודחוס, שעל חלונותיו הפתוחים צבאו מבחוץ נשים וילדים. פונדיק סיפר לחברים כיצד בצר לו יצר העם היהודי בדמיונו את גן העדן, את העולם הבא, את קידוש השם היהודי, ואיך יצר יהודים-כבשים, בעלי כוח של אמונה ודת, אך גם הגנה עצמית אקטיבית בגולה. כעת, אמר לשומעיו, "הדת הישנה איננה, אך אין פשר הדבר שאין יותר יהודים, הדת של היום היא עבודה במולדת, בניין מחדש של העם והחברה". הנשים העממיות (יידענעס), שהאזינו מתחת לחלון פערו את פיהן למשמע דבריו, כשומעות דבר מעורר תדהמה. אחת מהן לחשה בביטול "יהדות חדשה?"

איכרים יהודים

הדתיות המושרשת לצד התמימות והפשטות של אנשי העיירה, שלא לומר העליבות, מחווירים כשפונדיק מתאר מפגש עם חברי סניף חדש של החלוץ בכפר ובו איכרים יהודים. החברים מהכפר התייחסו אליו בהדרת כבוד מיוחדת, הך הוא חש עצמו פחות ערך ביחס אליהם, שהרי הם עבדו בעבודה גופית בשעה שהוא דיבר על עבודה, לאחר שהיה בהכשרה רק חצי שנה. אנשי הכפר דיברו בקנאה על "אנשי העיירה שמכרים כל כך הרה, יודעים הכל, ואילו אנחנו? אנו רוצים להיות כמותם". פונדיק ביקש לומר להם שאנשי העיירה צריכים לקנא בהם. אמנם נכון שעליהם לרכוש השכלה, אך הם נמצאים במקור הידע של כולם – העבודה. תיאור זה של פונדיק חושף את הפער שבין השאיפה הרעיונית ליצור פועלים עברים ובין מציאות חייהם ושאיפותיהם של צעירים יהודים חסרי השכלה והזדמנויות, שראו בתושבי העיירה אנשים מיוחסים, כפי שחשו גם צעירי העיירות ביחס ליושבי הערים הגדולות בפולין.