פועה לאה פונדיק

מתוך WikiName
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פועה לאה פונדיק לבית רדז'ינסקי 1986? - 1942 נספתה בשואה. אישתו של משה פונדיק, אמם של מנחם פונדיק, ישעיהו פונדק, זרובבל פונדק, רבקה פונדיק, בנימין פונדק, גדעון פונדיק.

Pua pundik.jpg

ילדות ונערות

פועה לאה פונדיק נולדה בעירה קטנה בפולין – סימיאטיץ', הסמוכה לעיר המחוז ביאליסטוק. כבר בצעירותה בלטה פועה לאה בחריפות שכלה ויכולתה ללמוד. באופן חריג למדי, בניגוד למרבית הנשים בעיירה היהודית בסוף המאה ה- 19, למדה פועה לאה קריאה וכתיבה, והפליאה להתנסח. בן אחיה משה רדז'ינסקי מספר "שמעתי מפי אבי ז"ל, מספר פעמים את הספור המרתק על דודתי פועה ע"ה, ורצונה העז, שלא היה כדוגמתו באותם הימים, להשכיל ולהוסיף דעת בכוחות עצמה, בלי כל עזרה דידקטית מכל צד שהוא. שעות על שעות הייתה יושבת ומעיינת בכל ספר או כתב-עת שהשיגה. רמת ידיעותיה בשפה העברית והרוסית לא פיגרה בהרבה אחרי הבנים בבית. שמעה יצא מבחינה זו לתהילה, מעבר לגבולות עיירתנו. אין פלא ששמה הטוב הגיע לאוזני משה פונדיק המשכיל, ומכאן השידוך."
שנות נעוריה של פועה לאה עברו עליה בדלות והיא נישאה ב- 1904 למשה פונדיק. משה היה בן למשפחה ציונית ובמשפחתו הייתה העברית שפה מדוברת. משה האמין בציונות ובחשיבות של פתרון "הבעיה היהודית" ע"י התיישבות יהודים בארץ ישראל. בשנת 1906 נולד לבני הזוג בנם הבכור מנחם פונדיק. קשיי הפרנסה באותם שנים הובילו את בני הזוג לבדוק את האפשרות להגר לארה"ב, להתבסס כלכלית ואז לעלות לישראל. משה יצא ראשון ב- 1906 לאמריקה וניסה למצוא פרנסה בשיקגו. ההצלחה לא האירה לו פנים, לאחר שלוש שנים בהם עבד כגהץ בבתי הזיעה של שיקגו, הוא חזר לפולין. החלום האמריקאי כבה, אך לא החלום הציוני.

עליה לארץ ישראל

ב- 1909 מחליטים בני הזוג פונדיק לעלות לארץ ישראל ולהצטרף אל חלוצי העלייה השנייה. משה מגיע ראשון אל חוות סג'רה. חווה גלילית זו הייתה ערש לרעיונות גדולים, בה נטל ארגון בר-גיורא את השמירה מידי הצ'רקסים, בה נוסד הקואופרטיב היהודי הראשון וארגון "החורש". בחוות סג'רה היו באותה עת דוד בן-גוריון ומניה שוחט. בעקבות משה מגיעים לחווה פועה-לאה והבן מנחם. למרות ההתלהבות ורוח העשייה החיים בחוות סג'רה היו קשים. ליוו את המשפחה דלות ועבודה קשה, ללא סדרי חיים נורמאליים למשפחה, בתנאי אקלים קשים. כך רבו לבטי המשפחה בהתאקלמותה בארץ ובאוויר ריחפה כל הזמן השאלה: האם אנו נשארים כאן לתמיד ומתמודדים עם החום, הדלות, המחסור והבדידות או שאולי עדיף לחזור אל העירה הפולנית הדלה והמוכרת, שבה מצפים להם בני משפחה רבים? הסיפור הבא הכריע את הכף: לקראת סוף 1911 חלה מנחם בנם של הזוג פונדיק בדלקת אוזניים חריפה. הרופא הקרוב ביותר, דר' הלל יפה, נמצא בזיכרון יעקב. פועה-לאה נטלה את בנה החולה ונסעה עימו בעגלה רתומה לסוס במשך יומיים עד הגיעם לרופא. לאחר שהרופא טיפל בילד והם שבו לחוות סג'רה הודיעה פועה-לאה לבעלה כי עליהם לשוב לפולין. באותה עת הייתה פועה לאה בהריון עם בנה השני (ישעיהו), והיא הייתה משוכנעת שלא ניתן לגדל ילדים ובמיוחד לא תינוקות בתנאים ששררו בארץ. ארץ שבה הרופא היחיד נמצא מהלך יומיים נסיעה בעגלה. בדצמבר 1911 שבה משפחת פונדיק לסימיאטיץ'.

חזרה לפולין

החזרה לעיירה הפולנית לא כיבתה את הלהבה הציונית. נהפוך הוא, האב משה פתח בית ספר "תרבות" בעירה שבו למדו לצד לימודי הקודש גם לימודי חול ובמיוחד לימדו עברית וציונות. אין פלא שכל בני המשפחה ההורים וששת ילדיהם דברו ביניהם עברית וחלמו לשוב לארץ ישראל. אחיינה של פועה לאה, תא"ל יצחק פונדק ז"ל, מעיד כי דודתו נחשבה לאישה היפה ביותר בעיירה. כעבור שנים מועטות פרצה מלחמת העולם הראשונה, והדרכים לא"י נחסמו. המשפחה התרחבה בינתיים. זמן קצר אחרי סיום המלחמה, בראשית 1920, היו כבר מוכנים דרכוני המשפחה לעלייה ארצה. אך אז פרצה מלחמת הבולשביקים בפולין, הרכוש המועט של המשפחה נשדד, והעלייה נדחתה. "אני מרגיש את עצמי כציפור בכלוב" – כתב אבי המשפחה. בשנות העשרים הייתה פועה-לאה פונדיק, מקובלת כיועצת בענייני בית ומשפחה של נשות סימיאטיץ'. לא אחת הוחלט עמה על יציאת זוג נשים לאסוף כספים, ל"מתן בסתר", להכנסת כלה ענייה. בית פונדיק חי ונושם אוירה ארצישראלית: מדברים עברית, עוקבים בהתעניינות ערה אחר כל הנעשה בארץ, הכל "שם" כה מוכר וכה קרוב – כאילו קרבת משפחה. בית זה משמש תחנה ראשונה לחלוצים הבאים לקבל הכשרתם בקרבת סמיאטיץ', בביתה של פועה לאה יסעדו את ליבם, כשהם מחכים לעגלה, שתבוא להובילם למקום הכשרתם. כעבור שנים, בשנת 1929, עלה לא"י הבן הבכור, מנחם, שהיה בין פעילי "החלוץ" בסמיאטיץ' ובפולין. מנחם עלה יחד עם חברי קבוצת ההכשרה "שחריה", שהוא היה ממייסדיה. ב- י' תשרי תרצ"א טבע מנחם בכנרת. דבר מותו הלם בפועה-לאה. חברת משפחה שהייתה בבית בעת שהגיעה הבשורה המרה ספרה ששערותיה של פועה לאה הלבינו בין לילה והיא נכנסה לדיכאון. היא החלה יושבת ימים רבים שפניה לחלון כמצפה לראות את מנחם שב אליה. מותו של מנחם יצר סדק בעמדתה כלפי ארץ ישראל. פועה לאה נעשתה חרדה. היא הכירה את הקשיים בישראל ועתה גבתה ממנה הארץ מחיר כה יקר. חרף זאת שלושה מבניה של פועה-לאה עלו לישראל באמצע שנות השלושים: ישעיהו, זרובבל ובנימין ז"ל.

קשיים בפרידה מהבת רבקה

באוגוסט 1936 התרחשה דרמה גדולה עת עמדה הבת היחידה במשפחה, רבקה ז"ל, לעלות לארץ ישראל. רבקה השלימה את כל הסידורים, הבגדים נארזו, הסרטיפיקט היה מוכן, כרטיסי הנסיעה ברכבת ובאוניה כבר שולמו. בני המשפחה נפרדו ממנה על רציף הרכבת, ואז נאחזה פועה לאה ברבקה וסרבה לתת לה לנסוע. מקטעי דברים שנותרו מתברר כי פועה לאה דברה מדם ליבה על הארץ שגבתה ממנה מחירים כה גדולים. בנה הבכור טבע, שלושה בנים עובדים קשה בחקלאות ולא ברור מה יהיה גורלם, ועתה הבת היחידה עומדת לעזוב. כך כתב ישעיהו פונדק על הוריו "משה ופועה פונדיק, הנלבבים והיקרים, תפארת האדם, אשר עודדו את כל אשר בא עמם במגע, אשר ליוו רבים לעלייתם והצלתם בארץ ישראל לא זכו לשוב ולעלות ולהינצל מן השואה האיומה. לא זכתה הבת היחידה במשפחה – רבקה, אשר חילקה את מסירותה בין בית ההורים ופרנסתו ובין סניף החלוץ הצעיר והחלוץ, לא הגיע בן הזקונים - גדעון. לא זכו לראות במדינת ישראל משאת-נפשם. אך כל יודעיהם ובני משפחתם, אשר שרדו בארץ, לא ישכחום לעד. נשמתם צרורה במפעל גאולת עמנו".

ההחמצה הגדולה

פועה לאה פונדיק הייתה בארץ ישראל רק שנתיים, בימי העלייה השנייה. אך לאורך חייה חייתה את הציונות וגידלה את ילדיה על ערכי הגשמתה. חשיבותה של ארץ ישראל ורצונה לשוב אל הארץ המובטחת באו לידי ביטוי בעשייתה לאורך חייה הבוגרים. ב- 1936 אישר קיבוץ גבעת חיים את קליטתם בקיבוץ של משפחת פונדיק, משה ופועה-לאה. בני המשפחה נערכו לקראת העלייה המיוחלת, אך "קשיים טכניים" מנעו בסופו של דבר את עלייתם. גדולה הייתה ההחמצה.

סיפורים

מכתבים

מכתב למנחם - הנמצא בארץ ישראל

מכתב תשובה לאמא - פועה-לאה 1930

תמונות