צידי הצפעים
צידי הצפעים
מאת ישעיהו פונדק
בוקר קיץ אחד ירדתי לעבודתי בבריכות הדגים שבג'ונגל. היינו עסוקים אז בכריית הבריכה מס' 6 – הארוכה והצרה בבריכותינו. הטרקטור הדחפור עסק בהרחבת קיר הבריכה הדרומי – זו הסוללה המרכזית, שצריכה להוסיף ולשמש דרך ראשית אל מחסן האספקה והרשתות. הסוללה לא היתה עדיין מהודקת ומיושרת סופית; לפני רגעים מספר עבר כאן הדחפור, כשהוא דוחף ומיישר לפניו אדמה, שהוציא מתוך הבריכה על הסוללה.
הופתעתי על כן לראות כאן, במקום זה ובשעה מוקדמת זו – נחש, שוכב לו בלי נוע, מצונף (בגלל הקור, כנראה). היה זה לפי צבעו נחש-מים – אפור – כהה, מכוסה אבק רב שהעלה אחריו הדחפור. את נחשי-המים מכיר אני היטב. רבות נתקלתי בהם, ולא מעטים מהם קלטתי בתפסי אותם בזנבם. אחרי אחרים רדפתי במים, בשחותם בבריכות, כשדגיג מכסיף נישא על פני המים בפיהם, כמקל בפי כלב, עד שהרפו ממנו. בבית גורדון שבדגניה מוצג אחד מהם, ודרור שלם בבטנו.
הפעם נהגתי, משום-מה, בזהירות. נרתעתי לאחור, בטרם ירגיש בי הנחש. מצאתי מקל בקרבת מקום, התקרבתי לאט לנחש ולחצתי את המקל בכוח בצווארו. בידי השניה נתתי סימנים לטרקטוריסט שנסע מולי, כי יעצור את המכונה וייגש אלי. ביקשתי ממנו שיביא מארגז הכלים שלו חוט-תיל דק ומקל נוסף. כעבור רגעים חזר ומבוקשי בידו. העברתי לידו את המקל הלוחץ על הנחש וקיבלתי מידיו את המקל השני וחוט-הברזל. קשרתי היטב את הקצה האחד של החוט לקצה השני קשרתי בצוואר הנחש בלפיתה לוחצת על ראשו. המקל שבידי הטרקטוריסט לוחץ על צווארו, והחוט נקשר בכמה חבקים ביניהם. הטרקטוריסט הרפה ממקלו ואני החזקתיו במקל, שאל קצהו השני קשור הנחש. המקל היציב אשר בידי הניח לו לפרפר אך סביב קצהו התחתון, בקרבתו, כאורך החוט. אז ניגשתי לתעלת-המים הקרובה וטבלתי את הנחש טבילת-בוקר, ומה הופתעתי לראות, כי נרחץ ממנו הגוון האפור-כהה ונתגלה צבעו הצהוב-אפור של הצפע! לקחתיו למחסן, כשהוא משתרך אחרי, ליד קצה המקל, ואני מושכו קלות ככלבלב סרבן. בבואי למחסן, הכנסתיו, כשהוא קשור למקל, לתוך ארגז-פח מרובע, המיועד לשקילת דגים, שם חיכה לי בנימוס עד גמר העבודה לפנות-ערב, כדי לתפוס אחר-כך את מקומו הראוי באחת הצנצנות במעבדת הטבע של בית-הספר. היה זה צפע לא עבה ביותר, באורך 80 סנטימטר לערך.
צפע אחר הרגנו בצהרי יום-קיץ בחמת-זעם, במשוטים, בקרבת מחסן בריכות-הדגים. היינו אותו יום נרגזים מאוד. בבואנו לעבודה, מצאנו את כלבנו "ריטלי" מוטל בלי רוח-חיים. שיערנו כי צפע הכישו למוות. "ריטלי" הספיק לחיות עמנו רק חדשים מספר, אך מאד התקשרנו אליו. היה זה כלב-זאב גדול ויפה מאד, שקנינו בבית-ספר לאילוף כלבי-שמירה. לא פעם היה בורח מתוך מחסן-הבריכות, עולה למשק ומחכה לנו (עובדי המדגה) ליד חדרינו. הילדים חיבבוהו מאד, והכל היו מתפעלים ממנו ומשוחחים עליו… והנה הוא מוטל לפנינו ללא רוח-חיים.
רוגזים יצאנו לעבודתנו בבריכות. בצהריי היום חזרנו למחסן, כשמשוט על כתפו של כל אחד מאתנו. והנה, בהתקרבנו למחסן, השגחנו בצפע גדול, המנסה להתחמק מפנינו. בזריזות הנחתנו עליו את המשוטים בצדם החד (מזל שלא פגענו זה בזה); אחד המשוטים קצץ את ראשו של הנחש. מיד הוצאתי מעדר מן המחסן וחפרתי גומה עמוקה, לתוכה הכנסתי את ראש הצפע על שיניו הארסיות, וכיסיתיה. – כי זאת יש לדעת: ארסו של צפע פועל אפילו כשראשו קטוע מגופו, גם לאחר שנים, ויש להיזהר ולא למשש בשיני הארס שלו. את גופו של הצפע תלינו על קיר המחסן; אולי ישמש אזהרה לצפעים האחרים לבל יופיעו באזורינו...
דבר לילדים 17/7/1957