צילה ברו

צילה ברו (10 באוקטובר 1914 - 19 באפריל 2009) חלוצה עלתה ארצה בעליה החמישית בספטמבר 1933, הקימה יחד עם אישה ישעיהו פונדק את משפחת פונדק הראשונה בקיבוץ אשדות יעקב

צילה בקיבוץ גבעת חיים לאחר שהגיעה לעזרת מכפר יונה - 1935

ילדות בפולין

צילה מספרת "נולדתי במלחמת העולם הראשונה. בבית סגרו את כל החלונות והדלתות של יראו את הבית בלילה ולא יפציצו אותו. גרנו בבית קדמי גדלו, בעיירה קטנה – ורבה, במחוז דובנו. לקחו אותנו אל הבית של סבא, אבא של אבא – רב שמיעלה', אבל לא הכניסו אותנו לבית. בחצר היה מקום לפרות, ושם הסתתרנו – אני וחנהלה' אחותי. היה חשש שאם הבולשביקים יגיעו הם יתקפו אותנו. הייתי אז בת 4. אני זוכרת את תחושת הפחד.
לסבא שמעיה ברו היה בית גדול. בצדו האחד היה חדר שבו סבא למד. בבית היו חדרים נוספים, חדרי שינה וחדר אורחים גדול. היינו הולכים לבקר את סבא לעיתים קרובות. העיירה הייתה מלאה בגויים ופחדנו מהם. אבל אצל סבא הרגשתי בטוחה. הייתה לו חצר גדולה עם עצי פרי. אני זוכרת את סבא בודק את עץ האגסים, כאשר הוא מצא אגס בשל הוא הגיש לי אותו, את התמונה הזו אני לעולם לא אשכח.
סבתא הייתה מאד דתייה. אני זוכרת את טכס חפיפת הראש של סבתא. הייתה לה בעיה בזמן חפיפת הראש. אם הראש גלוי לתקרה, זה נחשב בעיניה כאילו הוא גלוי לשמים, ואלוהים רואה אותך. לכן, כדי שהיא תוכל לחפוף ראש אחותי ואני החזקנו מטפחת גדולה, שהסתירה את התקרה. אחותי חנה ברו חנהלה' נחשבה לחכמה ואני נחשבתי ליפה. כולם קראו לי צילה היפה. כאשר היינו רבות אמא לא ידעה איך להפריד בינינו. אבא, איזה אבא נפלא... אבא היה מתיישב ומברר מי היה אשם. אם אני הייתי אשימה הוא היה מזיז את הכסא אל חנהלה' וספר לה סיפור, כאילו שאני לא קיימת."

ההורים

"אמא שלי חיה ברו הייתה יפה מאד והפולנים קראו לה מלכה. אמא הייתה אישה מאד נוחה. אני לא זוכרת שהיא צעקה עלינו או הרביצה. אני זוכרת שבאתי בשמחה הביתה וספרתי לאמא שאני יודעת 4-5 מילים בעברית. אמא תמיד הייתה בבית היה לנו בית גדול וטידורה טיפלה בו. אמא עסקה בעיקר בבישול. אמא לא טיפלה בנו כי היינו עשירים וזה היה מקובל שיש משרתת או מטפלת. טידורה הייתה העוזרת שלנו בבית, בשבילי היא הייתה כמו אימא, ואפילו יותר מאימא. דברתי איתה אוקראינית. לאבא שלמה ברו היתה טחנת קמח וטידורה עבדה שם. כשנולדתי אבא הביא אותה הביתה כדי שהיא תטפל בי. היא עדיין לא הייתה נשואה. ידעתי שאני יכולה לסמוך עלי והיא תעזור לי בכל מצב. בזמן ההתבגרות יש כל מיני דברים שנערות צעירות אינן מבינות. כל דבר שלא הבנתי ביחס לבנים התביישתי לשאול את אמא, רצתי לטידורה. למשל שוחחתי איתה על בנות שגדילות או על מפגש עם בנים. אמא לא טיפלה בי, כי היינו עשירים, זה היה מקובל שלאנשים במעמדנו יש משרתת או מטפלת.
כאשר הייתי בת – 10 נולד אחינו הקטן – דוד ברו. בעיירה הייתה מילדת. לקראת הלידה אבא רץ יחד איתי להביא את המיילדת. הרגשתי את עצמי חשובה שהלכתי איתו להביא את המיילדת.
אני הייתי אכלנית גרועה מאד. חנהלה' הייתה יושבת מול אבא, ואמא תמיד הסתכלה עלי. אבל, איכשהו יצא שתמיד את האוכל שלי העברתי מהצלחתי שלי אל הצלחת של חנהלה' . היינו אוכלים כל יום בשר. הכי אהבתי לאכול צלי בשר. ירקות לא אכלו בפולניה, אבל תמיד היו תפוחי אדמה. סבתא אמא של אבא הייתה אופה לנו את הלחם. הלחם היה לחם לבן פריך וטעים.
היה לנו בבית חדר גדול מאד, שבמרכזו עמד שולחן גדול ורחב. הכי אהבתי את השעוונית, שכיסתה את השולחן – היא הייתה בצבע חום עם פרחים. הכיסאות היו עשויים עץ עם פוליטורה, ללא ריפוד. לאבא הייתה שמורה כורסא. בחדר הייתה גם ספה עם משענת נמוכה ומזנון שבו הייתה המגרה שלי. באמצע המזנון הייתה מראה גדולה. כאשר היו עושים את הקידוש לשבת, ואור נרות נצץ במראות המזנון.
הכי אהבתי את אבא שלי! אבא היה מספר לנו מה קורה בעולם. לא היה אז רדיו ולא טלוויזיה. אני זוכרת שהוא סיפר לי על קופסא עם כפתורים, שכאשר מסובבים אותם הקופסא מדברת ומנגנת. חשבתי לעצמי שזה דמיון, זה פשוט לא יכול להיות. בלילה הייתי מתפנקת מתחילה לבכות ועוברת למיטה של אבא. ההורים ישנו בחדר אחד בשתי מיטות נפרדות.
פעם אחת כאשר עברתי למיטה של אבא הצלתי את מחסן התבואה שלנו. היה לי אז כאב שיניים, ובדרך אל המיטה של אבא עברתי ליד החלון, הסתכלתי החוצה וראיתי גנבים בחצר. הם פרצו חור בקיר והתחילו להוציא תבואה מהאסם. נתתי צעקה, אבא התעורר והגנבים ברחו."

צילה בפולין ערב עליתה לארץ ישראל - 1932

בית הספר

אנחנו התחלנו ללמוד עברית כשהיינו קטנות, ועדיין לא קבלו אותנו לבית הספר. אבא היה הממונה על בית הספר העברי. זה לא היה מעמד רשמי, אבל הוא החליט בכמה עניינים. לקראת אחד החגים ערכנו טכס והיו צריכים לבחור ילדים לקרוא, ומי היה זה שהחליט? אבא!
היינו בבית הספר 20 – 30 ילדים. רשמית אסור היה ללמד עברית, אבל צבי לימד עברית. בבית דברנו אידיש לא עברית. ידעתי להקשיב, לדבר ולכתוב אידיש. צבי היה חבר טוב של אבא. צבי היה מורה שמאד אהבנו הוא לימד גם מתמטיקה. שנים לאחר מכן כאשר עמדתי לעלות ארצה, התחתנתי בצורה פיקטיבית עם הבן של צבי, כדי שיהיה לי סרטיפיקט ואוכל להעלות ארצה.
הכיתה הייתה מורכבת מיהודים, פולנים ואוקראינים. ישבנו שני תלמידים ליד שולחן, אני תמיד ישבתי קרוב למורה. היינו 3 בנות יהודיות בכיתה. הלימודים התחילו בשעה 8:00. אמא הייתה מסדרת אותנו לפני בית ספר. היינו מצחצחים שיניים אבל לא מתקלחים. לבית הספר הפולני הלכתי במשך 8 שנים. אחרי בית הספר הפולני הלכתי לבית ספר יהודי.
רוב הזמן למדתי בבית ספר פולני. הייתי תלמידה טובה והתלמידים הרוסים והפולנים רדפו אחרי. הייתי טובה בחשבון, אבל בסוף השנה הציון שקבלתי היה רק מספיק. אבא שאל את המורה מדוע צילה קיבלה רק מספיק? הרי צילה תלמידה טובה! המורה אמר שזה לא חכמה הרי כל היהודים הם סוחרים אז הם יודעים חשבון. אבא שאל אם כך מדוע נתת לתלמידה פולנית ציון 100 בפולנית? המורה התפלא "מה אתה רוצה היא פולניה והיא יודעת פולנית". אבא השיב לו אם כך צילה יודעת טוב חשבון ועליך לתת ציון טוב, הוא לא וויתר. הייתי גאה בו מאד.

השובבה

פעם בחורף נסעתי על מזחלת עליתי עליה ללא רשות, לכן כשהייתי צריכה לרדת קפצתי ממנה מבלי לבקש שיעצרו לי. בנפילה מהעגלה נחבלתי, "נמרחתי" על האדמה וכל החלק האחורי שלי נשרט. הגעתי הביתה וטידורה סדרה אותי.
אמא הייתה מסרקת אותי וקושרת לי סרטים. אני הייתי ילדה שובבה, תמיד אחד הסרטים היה נופל לי. הייתי רצה אל סבא ומספרת לו שאיבדתי סרט. הוא היה מבקש את הסרט הנותר ומביא לי סרט נוסף כמהו. כמה סרטים שאני אבדתי...
ימי ההולדת נחגגו כמו חג. אי לא אהבתי את הצבע האדום, אינני יודעת למה. פעם סבתא הביאה לי מתנה, שמלה עם פרחים רבים בצבע אדום. ביום הראשון עוד לבשתי את השמלה – זו הרי הייתה מתנה מסבתא. אבל, ביום השני כבר מסרתי את השמלה לאחת מחברותיי.
אני הייתי פחדנית איומה. פעם אבא ביקש שאגיש לו שתייה. המייחם היה במטבח וידעתי שאבא רוצה שתייה חמה מאד. כדי לבדוק את חום המים, איזו שטות... בדקתי את המים בלשון. היו לי כאבים גדולים אבל הסתרתי את הכאב. כל היום לא דברתי כאשר פנו אלי לא עניתי. למה הסתרתי את הכוויה בלשון? איך אני יכולה לעשות משהו לא טוב? הגשתי לאבא את השתייה ולא דברתי. הייתי בטוחה שכל מה שאני עושה הוא טוב. פעם הלכתי עם כוס התה כדי להגיש אותו לאבא, פתאום היה נדמה לי ששד מגיע. עזבתי את הכל וברחתי, כולם ידעו שצילה פוחדת. הייתי גם שובבה וגם פחדנית וכך זה התאזן.

החלוץ

הייתי קטנה מאד, סבא (אבא של אמא) קרא ליהודים והסביר להם שצריך להעלות לארץ ישראל. זמן קצר לאחר מכן ב- 3 במאי, בחג העצמאות הפולני לציון השחרור מעול הרוסים. באותו יום ראיתי את המורה פולניה שלי צועקת "יהודים לפלסטינה, יהודים לפלסטינה". מיד החלטתי שיותר לא אלמד אצלה. הייתי מביאה לה מתנות ודברים טובים שאמא הייתה שולחת. למחרת היא באה לקרוא לי ולהתנצל. אני סירבתי, אמרתי לה – אמרת שאסע לפלסטינה אז אני נוסעת ואצלך לא אלמד.
בחלוץ הייתה לנו פעילות עם צבי, שהיה הבן של המורה לעברית. קראנו לו "רבה'" כי הוא התייחס אל עצמו בחשיבות יתרה. אחרי שנגמר בית הספר הפולני – בכתה ח' המשכתי ללמוד עברית. למדתי עברית בחדר עד שהלכתי להכשרה.
בחלוץ החברים שלי היו הבנות והבנים מהעיירה. אני זוכרת את מוטי, הנהג של אבא שלי – עגלון. כשאבא לא היה בבית, ביקשתי ממנו שיעשה סיבובים עם הילדים סביב הגבעה. כשאבא חזר הוא הרגיש שהסוס עבד, במקום לנוח, והוא כעס עלי. אבא אף פעם לא הרביץ או הרים אד הקול, אבל בשפת הגוף שלו יכולתי להבין שהוא איננו מרוצה, הייתי אז בת 13-14 ויותר לא עשיתי את זה.
בפולניה הייתי משחקת משחקים של הבנים. בארץ לא ראיתי משחק כזה. מקל מחודד ליד גומה שעליו היו מכים במקל ומעיפים אותו למרחק (דומה כנראה ל'דודס'). היינו שלוש חברות שהיינו מאד קשורות זו לזו. הרגשנו את עצמנו יותר חשובות – שם האחת סלובלה' והשניה ברונצ'ה. אבא של ברוניה היה הרב של העירה. לסלובלה' היה אבא – שוחט, שהיה גם בן-דוד שלי. שיחקנו יחד בקלאס, ספרנו סודות אחת לשניה, איזה בן מסתכל על איזו בת.
אמא בכתה בגלל שהלכתי לחלוץ, אבל אבא אמר "זה רצונה וזה כבודה". בעירה שלנו היה קיבוץ קטן ואהבתי את הרעיון הזה. מאז שאני זוכרת היה בעירה קיבוץ. אני היית מאד מעורבת בחיי הקיבוץ. ביום שישי אמא הייתה אופה עוגיות, הייתי הולכת לחלוץ ומחלקת לכל הילים עוגיות. בכל זמן שלא למדתי הייתי בקיבוץ. דברתי עם החברים, שחקנו ביחד והיינו צעירים. היו גם אספות, דנו בשאלה מה כדאי לעשות? איך להתייחס אל חברים שלא נהגו יפה אחד עם השני.

צילה יחד עם חברי החלוץ של סניף ורבה - 1932

בהתחלה הייתי בקיבוץ בורבה. כפי שספרתי אמא הייתה שולחת כל יום שישי עוגיות בהתחלה זה היה נחמד. אבל אחרי מספר שבועות הרגשתי שזה מפריע לי. החלטתי שאני לא רוצה להיות בורבה ועברתי לקבוץ אחר. לא רצית להרגיש שאני גרה בקיבוץ וגם בבית. רציתי להיות קבוצניקית .
עברתי להכשרה בקרמניץ. תנאי המגורים בקרמניץ היו קשים, אבל לא הרגשתי בקושי, ישנו על גבי מזרונים, שהיו מונחים על הרצפה. לא היה ארון או מקום שבו יכולתי לשים את החפצים האישיים. הבאתי מהבית בגדים רבים, היינו משפחה אמידה ואמא ציידה אותי כראוי. מיד כשהגעתי לקרמניץ לקחו מיד את הבגדים וחילקו אותם בין שאר החברים.
בקרמניץ היה לוקח כמה שנים עד שהיו נותנים לעלות ארצה. לפתע בא בונצ'ה ואמר "אם תתני לי נשיקה אני אגלה לך משהו שתשמחי". אמרתי לו שנשיקות אני לא נותנת. אחרי זה התברר לי שבחרו בי, רק חודש לאחר שהגעתי להכשרה, לעלות ארצה. את בונצ'ה הכרתי בהכשרה והא דאג לי במיוחד וכנראה שהו אם דאג לי לסרטיפיקט המוקדם.
אחרי שההנהלה אישרה את עליתי ארצה האספה של הקיבוץ הייתה צריכה לאשר זאת. היה אדם אחד שהתנגד לעלייתי, עד היום אני כועסת עליו. כאשר שאלו אותו למה אתה מתנגד הוא אמר " צילה היא פועלת טובה, אז כדאי שהיא תישאר אצלנו."
סרטיפיקטים היו לנו מעט, לכן כדי לאפשר לשני בני אדם לעלות באותו סרטיפיקט היינו מתחתנים באופן פיקטיבי. רצה הגורל שמי שנבחר להיות "בעלי" היה הבן של המורה לעברית. אבא שלי ואבא שלו היו חברים טובים. סבתא רצתה שאני אתחתן איתו, אבל אני לא רציתי אותו. בן כך הייתי צריכה לנסוע לארץ ישראל. לא אמרתי דבר כי לא רציתי להתווכח עם סבתא.