צילה ברו
צילה ברו (10 באוקטובר 1914 - 19 באפריל 2009) חלוצה עלתה ארצה בעליה החמישית בספטמבר 1933, הקימה יחד עם אישה ישעיהו פונדק את משפחת פונדק הראשונה בקיבוץ אשדות יעקב
ילדות בפולין
צילה מספרת "נולדתי במלחמת העולם הראשונה. בבית סגרו את כל החלונות והדלתות של יראו את הבית בלילה ולא יפציצו אותו. גרנו בבית קדמי גדלו, בעיירה קטנה – ורבה, במחוז דובנו. לקחו אותנו אל הבית של סבא, אבא של אבא – רב שמיעלה', אבל לא הכניסו אותנו לבית. בחצר היה מקום לפרות, ושם הסתתרנו – אני וחנהלה' אחותי. היה חשש שאם הבולשביקים יגיעו הם יתקפו אותנו. הייתי אז בת 4. אני זוכרת את תחושת הפחד.
לסבא שמעיה ברו היה בית גדול. בצדו האחד היה חדר שבו סבא למד. בבית היו חדרים נוספים, חדרי שינה וחדר אורחים גדול. היינו הולכים לבקר את סבא לעיתים קרובות. העיירה הייתה מלאה בגויים ופחדנו מהם. אבל אצל סבא הרגשתי בטוחה. הייתה לו חצר גדולה עם עצי פרי. אני זוכרת את סבא בודק את עץ האגסים, כאשר הוא מצא אגס בשל הוא הגיש לי אותו, את התמונה הזו אני לעולם לא אשכח.
סבתא הייתה מאד דתייה. אני זוכרת את טכס חפיפת הראש של סבתא. הייתה לה בעיה בזמן חפיפת הראש. אם הראש גלוי לתקרה, זה נחשב בעיניה כאילו הוא גלוי לשמים, ואלוהים רואה אותך. לכן, כדי שהיא תוכל לחפוף ראש אחותי ואני החזקנו מטפחת גדולה, שהסתירה את התקרה.
אחותי חנה ברו חנהלה' נחשבה לחכמה ואני נחשבתי ליפה. כולם קראו לי צילה היפה. כאשר היינו רבות אמא לא ידעה איך להפריד בינינו. אבא, איזה אבא נפלא... אבא היה מתיישב ומברר מי היה אשם. אם אני הייתי אשימה הוא היה מזיז את הכסא אל חנהלה' וספר לה סיפור, כאילו שאני לא קיימת."
ההורים
"אמא שלי חיה ברו הייתה יפה מאד והפולנים קראו לה מלכה. אמא הייתה אישה מאד נוחה. אני לא זוכרת שהיא צעקה עלינו או הרביצה. אני זוכרת שבאתי בשמחה הביתה וספרתי לאמא שאני יודעת 4-5 מילים בעברית. אמא תמיד הייתה בבית היה לנו בית גדול וטידורה טיפלה בו. אמא עסקה בעיקר בבישול.
אמא לא טיפלה בנו כי היינו עשירים וזה היה מקובל שיש משרתת או מטפלת. טידורה הייתה העוזרת שלנו בבית, בשבילי היא הייתה כמו אימא, ואפילו יותר מאימא. דברתי איתה אוקראינית. לאבא שלמה ברו היתה טחנת קמח וטידורה עבדה שם. כשנולדתי אבא הביא אותה הביתה כדי שהיא תטפל בי. היא עדיין לא הייתה נשואה. ידעתי שאני יכולה לסמוך עלי והיא תעזור לי בכל מצב. בזמן ההתבגרות יש כל מיני דברים שנערות צעירות אינן מבינות. כל דבר שלא הבנתי ביחס לבנים התביישתי לשאול את אמא, רצתי לטידורה. למשל שוחחתי איתה על בנות שגדילות או על מפגש עם בנים. אמא לא טיפלה בי, כי היינו עשירים, זה היה מקובל שלאנשים במעמדנו יש משרתת או מטפלת.
כאשר הייתי בת – 10 נולד אחינו הקטן – דוד ברו. בעיירה הייתה מילדת. לקראת הלידה אבא רץ יחד איתי להביא את המיילדת. הרגשתי את עצמי חשובה שהלכתי איתו להביא את המיילדת.
אני הייתי אכלנית גרועה מאד. חנהלה' הייתה יושבת מול אבא, ואמא תמיד הסתכלה עלי. אבל, איכשהו יצא שתמיד את האוכל שלי העברתי מהצלחתי שלי אל הצלחת של חנהלה' . היינו אוכלים כל יום בשר. הכי אהבתי לאכול צלי בשר. ירקות לא אכלו בפולניה, אבל תמיד היו תפוחי אדמה. סבתא אמא של אבא הייתה אופה לנו את הלחם. הלחם היה לחם לבן פריך וטעים.
היה לנו בבית חדר גדול מאד, שבמרכזו עמד שולחן גדול ורחב. הכי אהבתי את השעוונית, שכיסתה את השולחן – היא הייתה בצבע חום עם פרחים. הכיסאות היו עשויים עץ עם פוליטורה, ללא ריפוד. לאבא הייתה שמורה כורסא. בחדר הייתה גם ספה עם משענת נמוכה ומזנון שבו הייתה המגרה שלי. באמצע המזנון הייתה מראה גדולה. כאשר היו עושים את הקידוש לשבת, ואור נרות נצץ במראות המזנון.
הכי אהבתי את אבא שלי! אבא היה מספר לנו מה קורה בעולם. לא היה אז רדיו ולא טלוויזיה. אני זוכרת שהוא סיפר לי על קופסא עם כפתורים, שכאשר מסובבים אותם הקופסא מדברת ומנגנת. חשבתי לעצמי שזה דמיון, זה פשוט לא יכול להיות. בלילה הייתי מתפנקת מתחילה לבכות ועוברת למיטה של אבא. ההורים ישנו בחדר אחד בשתי מיטות נפרדות.
פעם אחת כאשר עברתי למיטה של אבא הצלתי את מחסן התבואה שלנו. היה לי אז כאב שיניים, ובדרך אל המיטה של אבא עברתי ליד החלון, הסתכלתי החוצה וראיתי גנבים בחצר. הם פרצו חור בקיר והתחילו להוציא תבואה מהאסם. נתתי צעקה, אבא התעורר והגנבים ברחו."