רנית מן

רנית בין שני הוריה יהודה ודפנה מן, ביום ההולדת שמונים של דפנה - 2020

רנית מן ים - נולדה בקיבוץ מרחביה ב- 1960, ביתם של דפנה פונדק מן ויהודה מן. אמם של גור ים ופרח ים.

ביטחון בכל שעות היום והלילה

רנית – רק מהשם ניתן ללמוד שנולדתי בתקופה שהמגדריות הייתה עדיין יציבה. הורי לא העיזו לקרוא לי 'רן' או 'רנני', כך שהצטרפתי לכל שאר ה '...יתיות' שסביבי בחינוך המשותף. בשם טמונות גם ציפיות נוספות למקוריות ושמחה של הזוג הצעיר לביתו הבכורה, שהיא גם הנכדה הבת הראשונה ל'סבים מאשדות' ונכדה שלישית ל'סבא משה'.
התקופה שנות השישים של המאה העשרים, המקום קיבוץ מרחביה של השומר הצעיר, ערכים הומניסטיים וסוציאליסטים לפיהם ניבנו חיי היומיום, שטח הקיבוץ שהיה כל העולם והבית בעת ובעונה אחת, שהסתובבתי בו בביטחון בכל שעות הלילה והיום, והאהבה הייחודית בתוכה צמחתי עיצבו אותי.
אבא שלי, יהודה מן, פמיניסט בעומקי נשמתו, פועל לפי עקרונות הקיימות עוד לפני שהומצא המונח. לוקח אותי איתו לשדות, מלמד אותי להמציא כנוי מגוחך חזרה למי שמתגרה בי. אמא דפנה שמתפעלת ממני ומכל דבר שאחשוב ואציע, לבחור בעצמי בגיל 4 את הבגדים ב'מדידה' מול ציקצוקיהן של העובדות ב'קומונה ילדים'. לעמוד מול מבטי הביקורת של ה'ותיקות' כשאני מסתובבת יחפה ועם שערות ארוכות ופרועות. אמא עונה לי באמת על כל השאלות כך אני יודעת שגם יומהולדת 5 אני אחגוג ראשונה בגן כי זה לא תלוי במי הזמין ראשון, וגם איך נוצרים תינוקות ומאיפה הם נולדים.

בהמשך ההורים מגבים אותי בהתמודדויות מול מערכות חינוך שונות, למשל כשאני חושבת בכיתה ח' שהמורה רק מפריעה לי ללמוד מתמטיקה ועדיף שאעשה זאת בעצמי, שמותר לי לישון איפה שאני רוצה כל עוד אני מגיעה בזמן לכיתה ולעבודה וכו'.
תפיסה אנושית והגיונית זו של העולם מאותגרת מאד במפגש עם הצבא ובהמשך עם האקדמיה. רק עם הכניסה לתואר שני הרגשתי כי האופן הייחודי בו גדלתי מהווה יתרון משמעותי וכך בהמשך עבודתי כפסיכולוגית קלינית וחינוכית.
את ילדי גור ופרח גידלתי בקיבוץ ,לצערי, צלילי תהליכי התפרקות וקריסה מלווים את גידולם, אך עדיין עם אפשרות לשמור במידה מסוימת על הערכים והניחוחות של הסביבה בה גדלתי. כמו שבאירוע קיבוצי נוסטלגי גור ציין 'נראה שפעם היו פה חיים 24/7'.

ברכת הפרחים לששים שנות נישואין

לכל פרח יש משמעות מסוימת לפי הספר 'שפת הפרחים' (משמעות זו מופיעה בסוגריים בהמשך הטקסט), שהיא שפה מאד מדוברת במקומותינו... אתחיל בשיר מתוך ספר שירים שאמא כתבה לי ליום הולדת 5.

חרציות

זר חרציות (אמת)
כשאמא ישנה, באתי בסוד
ובחדר הכנתי הפתעה שכזאת,
קטפתי חרציות בשתי הידיים
והכנסתי לצנצנת של יבלו בלי מים,
אחר ברחתי, ויצאתי חרש, חרש,
אתם יודעים שחרציות הן חתיכות מהשמש
הנופלות למטה עם גשם רטוב
שלאדמה לא יהיה כל כך קר ועצוב
וכל חרצית פורחת כמו שמש חמה
שיהיה יפה ונעים לאמא אדמה
אמא לי ספרה זאת בחורף מזמן
כשהייתי עוד קטנה, אפילו לא בגן,
כי אמא אוהבת שמש וקיץ
אז הכנתי לה סוד, הרבה שמשות במים.
1966

חיטה

בחורף ובקיץ
בחורף אבא שמח ושר, אמא צוחקת כי אבא מאושר, גשם רך ויציב יורד מהלילה כל היום, בדיוק אחרי שגמרו לזרוע את החיטה(שגשוג).

אחר הצהריים של קיץ בכותנה אבא מגיע בריצה מתוך השדה, נוטף מים מהממטרות ואומר 'רק עוד אחת, שם, לא רחוק, רואה?' אכן יש ממטרה תקועה. שוב הוא נעלם בריצה ואני חוזרת לשלווה העוטפת של האדמה הרכה ועלי הכותנה, עם צל של תמיהה למה הוא ממהר, למה הוא מסביר ומראה? רק בעוד הרבה שנים ולימודים, יינתנו המילים של 'קשר בטוח המעניק הערך לחווית העצמי'. בחזרה על ג'יפ לקיבוץ ול'חדר'.. מתקבלים עם 'החיוך הכי גדול במרחביה' כשבקצה המבט של אמא ניצנוץ דאגה 'כל כך הרבה זמן? מה רנית עשתה שם לבד?' ואני שמחה ומרגישה עטופה גם במילים ומחשבות שעדיין לא מובנות...