החבר עובדיה מעמק יזרעאל

ישעיהו וזרובבל בסמינר המורים בורשה, קצת לפני יציאת ישעיהו לפעילות ב"חלוץ הצעיר"

החבר עובדיה מקיבוץ שבעמק יזרעאל

מוקדש לנכדנו היקר ירדן – ערב גיוסו לצה"ל.

יומיים לפני ראש השנה תש"ס, בבוקר יום ד' בשבוע, יצאתי לביקור חולים אצל אחי. הביקור עבר בטוב, עם בשורת כנס המשפחה שלהם בשבת שלאחר ראש השנה, בבית החדש של הנכד המוכשר, יפתח, ומשפחתו הצעירה, שגדלה עם הולדת בתם-הנינה. הכינוס לכבוד התינוקת הברוכה וחנוכת הבית, בקרבת כפר ויתקין.

בביקורי אצל אחי החולה –הנכה, הבעיה היא, השיבה הביתה מעין-חרוד איחוד לאשדות-איחוד, באין תחבורה ציבורית סדירה. עד צומת בית שאן הגעתי בקלות. ברכב של נוסע-סוכן מכירות ש"תפסתי" ברגע תזוזתו. המושב ליד הנהג מכוסה ניירות וחשבוניות שפינה למעני. כנראה, קרבת ראש-השנה – "הימים הנוראים" – ריככה את התנגדותו לנוסע לא מוזמן, ו"הגיש" אותי עד תחנת הדלק שליד עין-חרוד מאוחד, ומשם בא יהודי שאסף אותי עד לצומת בית-שאן – אזור המוסכים והתעשייה, לפני הירידה העירה.

נחום והעלמה

פגשתי שם מושבניק מבית-יוסף, בתחנת "אגד", המחכה להזדמנות להגיע הביתה. נקרא לו נחום, שהסביר לי, כי רק מכר שלך יאסוף אותך, "אחרים – לא לוקחים". על כן הציע לי שהוא ידאג לשנינו, כי לו מירב הסיכויים. השעה קצת לאחר 10 לפנה"צ. רכבים רבים עוברים ואין עוצר. ניסיתי מזלי ונחום בצל, וגם לי "לא הולך". והנה מתקרבת עלמה חיננית, מתולתלת "בלונד" ושואלת אותי לאן אני צריך להגיע. אמרתי לה. הוסיפה וסיפרה לי, שעוד מעט יבוא רכב לאסוף אותה, הוא ייסע לחמדיה. הודייתי לה – אשמח להתקדם. ואכן, כעבור כמה רגעים התקרב רכב קטן והנהגת עלמה דשנה בבגד ים , שבאה לאסוף את המתולתלת; לאחר התייעצות קצרה בין השתיים הודיעו: הן נכנסות לכל-בו גרינברג שבקרבת מקום. לכמה זמן שאלתי. אינן יודעות. ויתרתי על הזדמנו זו. נחום מבית יוסף, גבר סימפטי בסביבות שנות ה- 30 ומשהו, כמעט מיואש, אמרתי לו, שעוד לפני שעה 11 נתקדם מכאן. הרבה רכבים עברו והנה עצר אחד מהם כמעט מלא.

עובדיה

הנהג גבר סימפטי, פניו רזות ושחומות-תימני כנראה, סיגריה בין אצבעותיו, כבן 50 פלוס ובמושב על ידו חייל. במושב האחורי אדם גדול ומלא, נוסע לאילת השחר. התיישבנו במושב האחורי, אני באמצע ונחום בקרב הדלת. לאן אתם רוצים להגיע? שאל הנהג. ענינו. תגיעו! אני נוסע לטבריה. וכאן התחילה השיחה. לאחר שהערתי לנחום, שהנה מתברר, כי גם אנשים שאיננו מכירים לוקחים "טרמפיסטים". עובדיה הסימפטי, הנהג "שלנו", סיפר מעשה שהיה.

החייל ארז

לפני כמה שנים נסע בגליל העליון. בחורשת טל חיכה חייל על נשקו וציודו ל"טרמפ". עובדיה אסף אותו. ואז "גילה" לו ארז החיל, כי הוא מחכה כבר שעה וחצי, הרבה רכבים עברו ולא אספו חייל שיצא לחופשה קצרה וכל שעה יקרה לו והם "לא לוקחים". ארז היה מחומם מאוד והריק את כל מחסן הקללות השמור עמו על הנהגים האזרחים, שהחיילים עושים בשבילם את השמירה והסיכון, והאזרחים "לא שמים עליהם"… ארז גילה, שהחליט לירות ברכב הבא, שלא יאסוף אותו…

עובדיה שהוא חבר קיבוץ, מורה במקצועו, הציל את ארז מהסתבכות. ניסה להרגיע אותו ולהפסיק את שטף קללותיו. סיפר לו שהוא נוהג בדרך כלל לאסוף טרמפיסטים ובמיוחד חיילים. וודאי יש לך בן חייל! פסק ארז. כן השיב לו המספר וגם שם בני ארז. רווח קצת. לאן אתה רוצה להגיע ארז? שאל עובדיה. לכיכר המדינה בתל-אביב. אני מביא אותך לשם. בדרך לתל-אביב נכנסו וירדו טרמפיסטים שעובדיה אסף. ארז החייל התפלא בקול, למה אוסף עובדיה טרמפיסטים מזדמנים. אני לא הייתי אוסף אף אחד, אמר ארז לנהג.

ומסיים עובדיה את סיפורו המעניין: עד היום הוא בקשרים עם ארז, שהתחתן בינתיים והקים משפחה והוא אוסף טרמפיסטים בנסיעותיו. הנוסע לאיילת-השחר סיפר על הצעותיו למפקדים בצה"ל, שישלחו רכבים בימי ראשון בבוקר, לצמתים שבקרבת המחנות, לאסוף את החיילים החוזרים מחופשת השבת ואינם עושים כן.

בינתיים כבר "הורדנו" בדרך את נחום לבית יוסף. עובדיה סיפר, כי באשדות איחוד יש לו מכרים טובים והכניס אותי הביתה. בקשתי לרדת בשער, כי מכאן יצאתי בבוקר לדרך. וכאן השארתי את תלת-האופן שלי. הודיתי מקרב לב לעובדיה על הנסיעה הנעימה בחברתו והתברכנו לבבית בברכת שנה טובה. ובלבי חשבתי: אשרי המשפחה שעובדיה ראשה. אשרי הקיבוץ שכאלה חבריו. ירבו כמותו בישראל.

סבא ישעיהו.