מנחם פונדק
מנחם פונדק – בנם הבכור של צילה פונדק וישעיהו פונדק.
נולד ט' אייר תרצ"ז, 20 באפריל 1937,
נפל בתאונת מטוס מעל המכתש הגדול, ל"ג בעומר תשכ"ד, 30 באפריל 1964.
מנחם היה נשוי לחיה בלומברג. במותו היה שגיא פונדק מינץ בנו הבכור בן שלוש שנים ועשרה חודשים. אחרי מותו נולד בנו עדי פונדק מינץ.
מנחם נקרא על שמו של מנחם פונדיק אחיו של ישעיהו פונדק
לידת מנחם בעיניי אביו ישעיהו
היה בוקר קיץ. עבדתי בסילול, בכביש לשכונת הפועלים החדשה בנהרים. קרוב לתשע שעות לפני הצהרים בא חבר רכוב באופנוע וקרא: "יש לך בן". רגע ראשון לא הבחנתי מהו הוא אומר לי, כי רעש המכונה הפריע משמוע, הוא חזר על דבריו והבינותי. החל לבי לדפוק במהירות משמחה. מיהרתי הביתה לגשר, בכדי להספיק לנסוע ברכבת שלפני הצהרים, לעפולה לבית-החולים, שם ילדה אותך אמא יקרה, צילה.
הרכבת התאחרה בדרך ומתחנת עפולה לא היה אוטו לבית-החולים, מיהרתי ברגל לראות את שלום אמא ואותך בני. מהבית נתנה לי החובשת פרחים בשביל אמא, שושנים צעירות אשר טרם פתחו עליהן. בעפולה לא רחוק מתחנת הרכבת עמד נער קטן והראה לחברו שושנים אדומות גדולות ויפות, שלש, אשר קטף זה עתה, בקשתי ממנו שיתן לי אחת, חשבתי אם לא יסכים לתת אספר לו כי נולד לי בן. אך הוא אמר: בבקשה קח! בחרתי את השושנה היפה ביותר, אדומה, פורחת ונותנת ריח טוב ושקט. חשבתי אותו רגע, זה בני יפרח כשושנה זו.
פגשתי את אמא בבית החולים ערה ורעננה. סיפרה היא שב- 1:30 אחר חצות לילה ילדתך, אור ליום ג' בשבוע ט' אייר תרצ"ז (20.4.1937) זה היה. משיצאת מרחם אם לא השמעת לראשונה כל קול, אולם אחר כך התחלת בוכה סובבת ראשך אל הצד והתחלת להכניס אצבע ידך לפיך. נוראים היו כאבי אמא בשעת הלידה, אך לא צעקה. הכל עבר בשלום. ב- 3 אחה"צ אותו יום ראיתיך. עיניך עדיין עצומות, רק עין אחת פקחת לרגע והתגלתה סירה כחולה. שמנמון, לחיים ורודות. משקלך אז 300 גרם,ו- 3 קילו.
לשמחתנו, של אמא ושלי אין גבול, כה מאושרים אנו על שנולדת לנו – מנחם. קראנוך מנחם על שם אחי אשר טבע בכנרת ביום כיפור תרצ"א במגדל אשר בגליל התחתון. והוא מבכירי החלוצים אשר בגולת פולין וממיטב החברים אשר לתנועת הפועלים הארצי-ישראלית, חבר קבוצה. בחור כארזים, עובד ושואף דעת ומסור לרעיון תחיית העם, והקמת מולדת בעבודה ובצדק.
וגם ששנת מאורעות דמים עברה עלינו, ותקרא שנת "מאורעות תרצ"ו" בהיסטוריה הישראלית בליל מלאות שנה לראשית המאורעות (19.4.36) נולדת לנו מנחם. שכנינו מוסתים, רצחו בנפש, העלו באש את הרכוש, רצו לקצץ את מפעל תקומתנו, וכולנו יחד ובראש הישוב תנועת הפועלים אשר בהסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל, הגינונו בגבורה על הקיום העברי בארץ ועל עתידו. המערכה עוד נמשכת, ישבה ועדה מלכותית מטעם אנגליה, אשר בידה הפיקוח על ארץ-ישראל ואשר הצטרכה לסייע לעמנו, הנודד זה אלפיים שנה על פני תבל רבה, להקים את המולדת. אותה ועדה מחפשת כעת פתרונים להשכין את השלום בארץ, וקודם כל מתוך סידור טוב של עניני אנגליה פה. יתכן גם שירצו לצמצם את התפתחות תקומתנו להבא. היה לנו גם אתה – מנחם.
אבא ישעיהו, גשר יום ו' 23.4.37, י"ב אייר תרצ"ז
מיומנו של אבא
ילדי מנחם, רק לפני רגעים אחדים הייתי על-ידך בבית הילדים. ישבתי על ההדום (ספסל קטן) ליד מטתך, ישנת, כבר לבוש גופיה ומכנסים. נשמת רק אט אט. איזה עצב משונה ירד עלי, אני חושש לשלומך.
הנה אמא צליל יקרה, נכנסה לחדר והכרתי בעיניה שבכתה. לא הספיק האוכל לך משדה, פצוע השד, מחניכיך בני. החלה בזה תינוקת אחת בעפולה, יתומה, אמה מתה בלידתה, ואמא שלך אף אותה הניקה ואתה הוספת לפצוע. שוכבת כעת אמא בחדר, בחום. כולה צער על שאינך יכול לינוק מספיק לשבעה.
ביום שלישי, בשבוע זה, שלשום, הבאנוך מבית החולים בעפולה, לכאן למשק גשר בדלהמיה והנך כעט האזרח הצעיר ביותר בתוכו, בישוב קיבוצי. ברכבת החזקתיך על כפי, פחדתי פשוט שמא אגרום לך כאב, כה רך וקטן, כרגיל, בן 8 ימים. עווית את פניך, הושטת ידים (אני כותב, לאמא נהיה פתאם קר, לאחר שהיה לה קודם חום גבוה), באותם רגעים נראו לי פניך כפני זקן בעויתותיו. חשבתי, הנה בילד ישנם כבר גם קווי זקנה, הם טמונים בתוך פרצופו. גם צווארך היה כאילו בלה מזוקן. אולם עוד בבית החולים כתבה לי אמא, כולם אומרים שאתה "בנדיט" – שודד, פוקח עיניים ורוצה לחדור בהן לפני המסתכל בך.
הנה שמעתי הערב משוחחים אודותיך, ילד נחמד, ילד נחמד, בגיל זה, בן עשרה ימים, וכבר יש לו שרטוטי פנים בולטים, לא מקומטות פניו. וכל רואיך אומר לי אחר-כך בן נחמד לך, בן נחמד לך. גם אמא מדי דברה בך תאמר כך, שהנך שקט, רוב זמנך תבלה בינתיים בשינה, טוב כך בני, צבור כוח לקראת הפלא הגדול ששמו חיים, למען תדע ללכת בו כך. אמש ניגשתי לחלון בית הילדים לאחר שאמא יקרה גמרה להניקך, פקחת אלי זוג עיניים כחולות, שלבת ידך הקטנות ואצבעותיך הנחמדות אחת בחברתה, חבקת פני אמא, ער אתה בני ושקט, ממעט לבכות.
ילדי היקר מה אוהבך, מה יקרת לנו, דלהמיה יום ה' 29.4.37
סיפורים על מנחם אחי הגדול
דפנה פונדק
אפתח בכך, שמנחם לקח על עצמו להיות המנטור שלי, בתור אח גדול הוא דאג לחסוך לי אי הבנות שקורות בין ילדים. כמו להסביר לי מה מקובל ומה לא, בחברת הילדים.
שכדאי מאד להיות בעל ידע רחב, להכיר את הארץ ע"י טיולים. ולהבין שחיזורים של בנים כוללים משום מה גם התגרויות ומכות.
אני מצדי הסתכלתי בעניין רב איך מנחם מכלכל את עיניניו בחברת הילדים וביה"ס. ואיך בחיי המשפחה.
מהיום שאני זוכרת את מנחם , אמא חשבה שהוא הכי יפה והכי חכם בעולם, שלמה ודודו עדיין לא נולדו, ובאמת הוא יפה וחכם, אמביציונר ותחרותי, ווכחן בלתי נלאה.
וכאן הוא התנגש באבא, שגם הוא אהב להתחרות, אבל לא להפסיד.
יום אחד, בערך שהייתי בת ארבע שנים. בחדר ההורים שאכן היה חדר בלבד, ומגרש המשחקים שלנו היתה מיטת ההורים. אבא ומנחם בן השבע שיחקו דמקה.
מנחם הפסיד ואבא חייך בגאווה, מנחם התחיל לבכות, מיד הוא קיבל הרצאה פדגוגית שצריך לדעת להפסיד ולחייך. ואז אבא הזמין אותי לשחק, אני כבר הבנתי מה התוצאה הרצויה וכיצד ראוי להתנהג.
ואכן הפסדתי בלי שום כאב לב, וחייכתי כמצופה והמחמאות לא אחרו לבוא.
מנחם היה מוכשר בשטחים רבים: כתיבה, משחק, חיבור פזמונים ופיליטונים, ומאד אהב ספורט ביחוד כדור רגל.
ערב אחד הוא מגיע לחדר כשהוא מנסה , ללא הצלחה, לא לממר בבכי, אבל הדמעות זולגות, והרגל שלו חבולה באופן רציני מאד. מה עושים? אמא, שנמצאת בסוף הריונה עם דודו, מצטרפת לבכי ואבא מזעיק את רוזה החובשת שגרה איתנו באותו הבית. קטנה, מצומקת, לעולם אינה מחייכת, ואם אתה לא מת, המצב אף פעם לא נורא ולא דחוף. היא מעיפה מבט בחבלה, וקובעת שכנראה זה שבר. מכוון שזה ערב, ממילא המרפאה בטבריה סגורה ואפשר לחכות למחרת בבוקר ולנסוע עם האוטו שנוסע להביא אספקה מטבריה.
וכך עבר לו ליל שימורים שאליו מצטרפים צירי הלידה של אמא, ועם אור הבוקר יצאו שתי מכוניות מאשדות לטבריה באחת אבא עם מנחם ורגלו השבורה, ובשנייה אמא לבית חולים הסקוטי – ללדת.
וכך באותו יום 9.5.1950 נולד דודו ומנחם חזר עם גבס לאורך כל הרגל.
מכתב לאחי מנחם
מנחם – אחרי 36 שנה
דוד פונדק
מנחם, המיטה בנישה, ליד מיטתה של אמא, נותרה ריקה. אל תהום הגעגועים הבלתי פוסקים אליך נוסף כאב האובדן על אבא, שבאחת הלך מאתנו והוא צעיר ברוחו וזקן בחכמתו. קסם החיים, מתת הרגע שניתנה לנו נאספה. מעתה אנו אוספים את הרמזים, הזיכרונות, המפגשים והשיחות כדי לשוב ולהתחבר אליכם, מבלי שנוכל לגעת, ללטף, לחבק, לראות את העיניים הצוהלות. תהליך הפרידה מכם שב ומתחדש בכל פינה בחדר, בכוננית הספרים, בארגז המצעים, בתמונות שעל הקיר.
בתצלום אחד, התלוי על הקיר, מלפני 63 שנים, עומד אבא, אז עלם צעיר בן 25, ונושא בזרועותיו תינוק קרח בן חודשיים שלושה. ברקע צריף בודד ונוף חשוף של הרי הגלעד. חיוך של גאווה מאיר את פניו, הרגשה, שדבר לא יוכל לעצור את עוצמת החיים והרצון. לא החום של עמק הירדן, לא הדלות של החלוצים, לא המרחק מבית ההורים – כולם נמוגים מול התקווה והחזון. הילד הקטן שעל כתפו כבר מגויס לכל המשימות שנטל עם ישראל. מבלי שנשאל הוא כבר חייל ומשימות רבות נכונו לו.
מנחם, בחייך הקצרים תמיד נשארת מגויס, בדרכך שלך, יוצא להכיר את הארץ, לעלות ברגל לכוכב הירדן, להדרים לאילת, להצטרף לחיל האוויר, להדריך נווטים, להקים משפחה, לבנות בית ולהתווכח ללא לאות. לא היה נושא שהיה זר לך ותמיד ששת להתווכח, על ההיסטוריה של העם, על סיפורי התנ"ך, על מקומות וישובים בארץ. עתה הצטרף אליך אבא, ושוב תוכלו לחדש את השיח שנקטע באחת לפני ל"ו שנים, בל"ג בעומר תשכ"ד. ושוב יוכל אבא להציע בסוף ויכוח לוהט "נטה ספר ונחזה".
שירים של מנחם
עֲפִיפוֹנִים
עֲפִיפוֹנִים הָיוּ שְׁלוֹשָׁה,
כֵּן זוֹ תְּחִילַּת כָּל פָּרָשָׁה
אֶחָד כָּחֹל, שֵׁנִי יָרֹק
רַכִּים קַלִּים וּמְלֵאֵי צְחוֹק
וְהַשְּׁלִישִׁי הָיָה לָבָן
לְלֹא כָּל צֶבַע וְגָוָן.
אֶחָד טָבַע בַּסְּעָרָה
שֵׁנִי – פָּגַע בּוֹ רוּחַ רַע
וְהַשְּׁלִישִׁי, לָבָן, נָדוֹשׁ
הִמְשִׁיך לָשוּט הִמְשִׁיך לִדְרֹשׁ
עֲפִיפוֹנִים הָיוּ שְׁלוֹשָׁה
עָמְלוּ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה
אֶחָד אָדֹם, שֵׁנִי שָׁחֹר
שְטוּפֵי זֵעָה, מֻכִּים בַּקֹּר
וְהַשְּׁלִישִׁי הָיָה לָבָן
לְלֹא כָּל מֶתַח וקָרְבָּן.
אֶחָד נָפַל מִמַּאֲרָב
שֵׁנִי – נָקְבָה בּוֹ אֵשׁ הַקְּרָב
והַלָבָן נִכְלַם עָבַר
בְּלִי זִכְרוֹנוֹת, לְלֹא עָבָר
עֲפִיפוֹנִים הָיוּ שְׁלוֹשָׁה
שִׁפְלֵי מַבָּט מֻכֵּי בּוּשָׁה
אֶחָד אָפֹר שֵׁנִי צָהֹב
שְׁבוּרֵי שִׁדְרָה, גְּרוּמֵי מַכְאוֹב
וְהַשְּׁלִישִׁי הָיָה לָבָן
חֲסַר סִיגִים וְלֹא מוּבָן.
אֶחָד נִשְׂרָף עַל לֹא אֱמֶת
שֵׁנִי נִתַּק חוּטוֹ וָמֵת.
וְהַשְּׁלִישִׁי מִתּוֹך חוֹבָה
נִשְׁאַר לָהֶם לְמַצֵּבָה
עֲפִיפוֹנִים הָיוּ שְׁלוֹשָׁה
וְזֶה סִיּוּם הַפָּרָשָׁה
אֶחָד זָהֹב שֵׁנִי מֻכְסָף
לֵב כָּל עַלְמָה לָהֶם נִכְסַף
וְהַשְּׁלִישִׁי הָיָה לָבָן
שָׁקֵט קוֹדֵר וּמְאֻבָּן
אֶחָד הִרְקִיעַ וְנֶחְנַק
שְׁנֵי – שָׂטָן מוֹחוֹ יָנַק
וְרַק אֲנִי עוֹד מְשׁוֹטֵט
לִצְחֹק לַחַי לִבְכּוֹת לַמֵּת
סרטון וידאו שבו השיר עפיפונים מבוצע ע"י שלו אדרי
סרטון וידאו שבו השיר עפיפונים מבוצע ע"י תם פינסקי
נורית
מלים: מנחם פונדק
לחן: שייקה פייקוב
כתבה על השיר
לא רוח הד, לא צפורה
זהו קולי בשמך הוא קרא.
זוהי רוחי, סודי לך שחה –
עת פי כדך גמע ממי הנחל.
נורית, נורית, מה אצמא אליך,
מלאי כדי מאגמי עיניך
אל אהבה בי את חצו קלע,
בואי אחותי כלה.
לא הדממה לא ורד חמה,
זה לחשי באזנך הוא המה
זהו לבי בין תקווה ופחד
עת שערך סרקת אל מול השחר.
נורית, נורית רחש סוף ברוח,
חבשי לבי בשחור שער פרוע
אהבה תשכיח את תבל כולה,
בואי, אחותי כלה.
הורה עמק הירדן
מילים :מנחם פונדק, לחן: שייקה פייקוב.
נכתב, כנראה ב- 1959.
אור חמה הנה מפציע -במזרח.
הכינרת מתעוררת -בגילה,
החרמון זוהר מנגד- שר הוא לך
וכוכב ירדן עונה לו עמק הירדן הי.
פזמון:
עמק, עמק קום הקשב לזמר,
שר ירדן מול שמש ללא קול,
הגולן מצטרף אל הכנרת
קומה, עמק צאה במחול
גם גלעד לירמוך עונה ברנן
קומה עמק צא במחןל.
הו ירדן הוא ירדן (2x)
אהבתי אלף ניגוניך
הקמה ראשה הרימה בגאון
לשדה זוחל הטרקטור בשאון.
הדרורים קולן תשמענה הבן רון
עם צפירה של בית חרושת,
עמק הירדן הי.
עמק עמק סובה עד אין גמר
שר נהר מול סלע רם קודר
החגב מזמר בשדה אספסת
עוד נחול את הורה הירדן
גם חרמש בתלתן משמיע זמר
זמר הורה עמק הירדן
הו ירדן הוי ירדן
אהבתיך אלף ניגוניך (2x)
הורה לפועל "עמק הירדן"
(אני זוכרת רק את חלקו)
עם שיאי הישג לשמוח,
בגביע לאחוז,
יתר און ויתר כח
יתר מרץ יתר עוז.
פזמון:
אם נגיע
לא נרגיע
עד אם שיא חדש ניתן
הפועל בעוז יריע
אור, דרור על הירדן.