הייתי החברה הטובה של רבקה פונדק

הייתי החברה הטובה של רבקה פונדיק

ראיון עם צביה לסקי - (סבתא של תמר סמילנסקי ורב סבתא של אורי ואיילת מן)

גרתי באורנובו, מרחק של 74 ק"מ מסימיאטיץ' ושם משפחתי מהבית היה וויסטרנסקי. בגיל 11 עברתי ללמוד בסימיאטיץ' - כדי שאדע עברית ויהדות - בבית הספר "תרבות". עד אז למדתי בבית ספר פולני באורנובו. הייתי חברה טובה של רבקה פונדיק וכל יום ביקרתי בבית הוריה. יום חמישי היה יום שוק והייתי עוזרת להם בחנות הספרים, בדפוס ובמסחר. היו בקבוקים לתרופות ועוד מיני סדקית. פועה קיבלה אותי כבת. זרובבל היה המדריך שלי בחלוץ הצעיר. סבתא, אמא של משה פונדק הייתה עיוורת. היא הייתה נהדרת, הכירה כל אחד לפי צעדיו. לסבתא קראו פייעה פונדיק, היא הייתה עקרת בית ואמא לשבעה ילדים. אני הייתי בבית, באותו יום חמישי כשהתקבל המכתב מהארץ על טביעתו של מנחם. סבא נתן את המכתב לסבתא, היא צעקה כי היא הייתה בטוחה שזאת הזמנה לחתונה. היא לא גמרה לקרוא, נשארה קפואה ולא יכלה לדבר. מזה היא לא התאוששה יותר. כשאני חושבת על זה היום אני מרגישה פחד מוות. לפני זה היא הייתה מאוד פעילה, משוחררת וצוחקת. היא קראה לילדים: שייקהלה, בובקלה.(זרובבל )גדעונקה ורבקהלה. רבקהלה לא עלתה לארץ, היא לא הלכה לתנועה אפילו שסחבתי אותה איתי פעם אחת. היא אמרה לי שאחזיר אותה מייד הביתה כי היה לה כבוד להורים שלה. אני לא יודעת עד היום מה הייתה הסיבה האמיתית. היא הייתה מאוד נחמדה, מפותחת. אני חושבת שזה שהיא לא הלכה לתנועה שייך לרצון ההורים. היא עזרה הרבה בחנות כשאני הייתי בתנועה. כשבאתי להיפרד ממנה אמרה לי פועה פונדיק "אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה שלא תלכי לקיבוץ כי הקיבוץ קבר לי את הבן". כשהגעתי ארצה כתבתי להם מכתב מעין חרוד ולא קיבלתי תשובה, אז לא כתבתי יותר. אני עליתי לארץ ב - 1935. המדריך שלי, לויטה, הכריח אותי לבוא לעין חרוד ולא עם החברים שלי שהלכו לדפנה. בעין חרוד היו הרבה חברים מוורבה,(העיירה של צילה פונדק) אבל רובם עזבו. כשבאתי לעין חרוד זרובבל לא היה פה, הוא היה בגבעת חיים שם הוא הכיר את "חופשי", היא הייתה נחמדה עם שתי צפעלך, היא מנהלל. זרובבל קיבל אותי יפה, חופשיה לא כל כך התלהבה. לגדעונצ'יק הייתה רככת, פעייה החליטה שהיא תרפא אותו, איך? היא הייתה מבשלת לו עוף במרק, ולוקחת אותו להרים, כדי שיאכל באוויר הדליל. היא אמרה שאוויר טוב ומרק עוף מרפאים. בנימין היה מהכיתה שלי, הוא ישב עם אחד מהרדז'ינסקים. הוא היה שובב גדול, ואותי הושיבו בין שניהם כדי שלא יפריעו ולא יריבו. אני לא הצלחתי לשמור עליהם, הצטרפתי אליהם כי המורה היה משעמם. רבקה הייתה בחורה צעירה ויפה ואני לא יודעת למה היא לא התחתנה. היה לה מישהו וההורים לא הסכימו. היו שתי משפחות בסימיאטיץ' שבבית דיברו רק עברית. פונדיק, שהלכו לחלוץ הצעיר ובומבק שהלכו לשומר הצעיר. שם היו שמונה בנות ושני בנים, כולם היו יפים. משה פונדיק היה יהודי יקר, בכל מיני אירועים היו מזמינים אותו לספר על ביקורו בארץ ישראל. הוא הוזמן גם לכיתתנו לספר. הוא היה יהודי צנוע ונמוך. אני חשבתי לי איך משה פונדיק חי עם פועה לאה שהייתה גבוהה ויפה ו"ג'דע", אשת חייל, נמרצת ואישה נהדרת. (היא קיבלה אותי כבת). אני הגעתי לסימיאטיץ', אחרי בית ספר יסודי לכיתה ו', מגיל 12 – 18 שנים. להכשרה, ללודג הלכתי בת 18 והייתי שם שנתיים.שם הכרתי את בעלי, אבל התחתנו אחר כך בעין חרוד בשנת 1936. לפעייה הייתה אחות שהייתה דומה לה אבל לא "ג'דע" כמוה. פעייה לקחה את הכל. אני הכי אהבתי מכל הבתים בסימיאטיץ' את הבית שלהם. רבקה לא עלתה לארץ כי פעייה לא נתנה לה כי הקיבוץ היה בעיניה מלאך המוות.

(נרשם ע"י דפנה ב 2010)