השלום בוא יבוא

מתוך WikiName
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ילדים שוהים במקלט בעמק הירדן, בזמן תקופת ההתשה - 1968

השלום בוא יבוא![עריכה]

מתוך עלון אשדות יעקב איחוד 415 - 1.5.1968, תקופת מלחמת ההתשה.

אנו מביאים להלן מכתב שקיבל דודו פונדק מבן-כתתו במושב מולדת ואת תשובתו של דודו לאותו נער. נראה לנו שמכתבים אלה משקפים את המצב המיוחד בו אנו נתונים בתקופה האחרונה.

מכתב ממולדת[עריכה]

מולדת, 20/4/68
לדודו שלומות!

ראשית, לפני שאגש לעצם העניין – אדרוש בשלומך. אף אם זה בא באיחור – הרי שהנני מקוה שהכל בסדר- או שהכל הסתדר על הצד היותר טוב אחרי אותה תקרית שנפגעת.

את האמת אומר, שאינני יודע איך לפנות אליך, אך אנסה 'להתבטא' בפשטות:
לעלון של חברת הילדים שלנו במשק, רציני להכניס 'כתבת חוץ' אישית, שתגע בהלך הרוח, בהתרגשות אשר סביב כל אותן תקריות ודפיקות הלב אשר אתם, במשקכם נאלצים לסבול.

לכן הנני פונה אליך בפניה מאד 'מבקשת' שתנסה לבטא מעט – או הרבה – ממה שהמתרחש בקרבך(כם) בתוך אותה מערבולת שהנכם סחופים בתוכה יום יום. ועוד: חושש אני מזה שתאמר: קטונתי, או משהו בגו – לכן הנני רוצה להקדים – עד כמה שהדבר יראה לך אולי קצת מוזר, אני חש בנוגע לנו, במשק שאנו – וחושבני שכל בית ישראל – שותפים לאבלכם, שותפים למתח מורט העצבים שהוא מנת יומכם. בטוחני שלך הדבר יראה קצת מופלא או – קשה להבין ולהאמין. אך ככה זה. לכן עקב כל זה – כל מה שתכתוב – אם רחשי לב, אם הגיגים, או אם תיאור חיצוני או פנימי כלשהו בנוגע למשקכם. או שוב – אף לך אישית – כל מה שלא תכתוב, חושבני שהוא מאד מאד יגע לעצם הרעיון, חשוב שיהיה טבוע עמוק בדם כל אחד ואחד מאיתנו, אילו שרואים אתכם ושומעים עליכם רק מעל הכותרות כשהן צועקות בראש טורי העיתונים.

זהו זה. לא אנקוב לא בתאריך, אך אשמח אם תוכל לשלוח לי את זאת עד סוף חודש זה.

בברכה, - רזי

יהודה חלק, בן כיתתו של דודו פונדק, נהרג חודשיים לפני כתיבת המכתב בעת שעגלת הבננות, שעליה עבד עלתה על מוקש, היה בן 18 בנופלו

מכתב תשובה מאשדות יעקב[עריכה]

24/4/78
לרזי שלום!

רזי, אם לומר את האמת התלבטתי לא מעט איך לכתוב, הן תבין לא פעם חזק הרגש מההיגיון והרצון לנקום ולשנוא חזק מהמחשבה היוצרת. על כן, אם תמצא חזרות רבות בתוך החיבור או הפרזות שונות זה לצד זה או אחר – איתך הסליחה.

מלחמה?
את המלחמה התחלתי להרגיש ולאחר מכן לחשוב עליה, זמן רב לאחר שהיא נסתיימה. אמת, חומר רב נכתב עליה ורבים רבים תארו את חשיבותה, ונטעו בך הרגשה כאילו אתה, זה שנמצא בעורף, גם אתה נלחמת והייתי שותף לחוויה ששמה מלחמה. אך עד כדי כך היה ה'איום' של המלחמה רחוק מאיתנו, שכלל לא יכולנו להבין את פרושו (וספק הוא, אם גם כעת נקלט שמץ ממנו במוחנו). אפילו נמצאו בינינו אחדים שרצו לחזור אל אותם שבועות של מתח וחרדה אשר בהם יכולנו, אנחנו הצעירים להוכיח שאפשר לסמוך עלינו, שגם אנחנו יכולים להחזיק את המשק.

נראה לי שהילדות המאושרת, הבית החם, שדאג לספק את כל מחסורנו והחינוך המתמיד לשלום, הוציאו את המושג מלחמה מהלקסיקון שלנו (וזאת על אף שאנו משק ספר). כך שאותו חלום של עולם, של עולם שלו, שהמלחמות הם חלק זר בתוכו, קינן בליבנו עוד זמן ממושך לאחר המלחמה. העובדה, שפתאום המשק הגיע לכותרות העיתונים, בגלל ההפגזות, ושכל הארץ ראתה בנו אזור ספר, שהמלחמה עדיין מתנהלת בו, לא היה בה כדי לשנות את אותו עולם שבו חיינו. היה מתח ואפילו פחד, אבל לא היו רגשות שנאה, ולא חדרה אלינו ההכרה שאכן מישהו רוצה להרוג אותך, ושעצם היציאה לעבודה נתפסת בעיני היושב מעבר לגבול, כפשע שיש למנוע אותו.

כמשק ספר יש לנו אדמות ליד הגבול, לא פעם נזדמן לי לעבוד באותם שטחים. הייתי רואה את הערבים מהכפר השכן מעבדים את אדמותיהם כשרק הפס הצר של הירמוך מפריד בינינו. לומר את האמת, אין זה נוח לעבוד כשערבי נמצא 30-40 מטר ממך, אך הייתה איזו מחשבה שהערבי הזה הוא לא בדיוק אויב, הערבי הזה רוצה לעבד את אדמתו בשלום בדיוק כמוך. אפילו העזנו לברך אותם או סתם להחליף עמהם מבטים. כעת הם אינם שם, כולם ברחו, אפילו את יללות החתולים ונביחות הכלבים אינך שומע. ונדמה לי כי עכשיו לא אוכל להביט עליהם כמו אז. גם הפלחניק הערבי שאולי באמת רק יוצא לעבוד את אדמתו נראה בעיני כאויב ולא כאותו ערבי פשוט, שגם הוא היה מעדיף את השלום.

בזמן המלחמה קיווינו כי הכפרים השכנים אלינו לא יפגעו, שאולי פעם כשיהיה שלום, נוכל לבוא אחד אל השני ולשנאה אין אחיזה בנו. אך לא רק התפתחו הדברים. לפני זמן לא רב עלתה משאית ערבית על מוקש, אז כבר לא חשבתי על השלום שעתיד להיות, ולא ראיתי באותו מוקש מכשול לקראת אותו שלום. ברגע הראשון אפילו אולי שמחתי, לא חשבתי אז אותן אלמנות ויתומים שהשאיר המוקש האומלל הזה, אלא התעורר בי היסוד החדש ש'הקנו' לי המוקשים שעליהם עלו חברי – השנאה.

במשק עכשיו מנסים לבנות את אותם עולמות שנהרסו ע"י שני מוקשים ארורים אשר הוטמנו בשדותינו. יכולתם של החברים להתגבר ולנסות לעבור את התקופה הקשה, ממש מעוררים הערצה. אין פיצוי לחבר שנפל ואין תחליף לאב וידיד, הרי שמנסים להביט אל העתיד, פשוט לקוות ולנסות ליצור עולם חדש, שבו אולי לא ישבר החלום, אשר אנחנו חלמנו עד מלחמת ששת הימים.

וכאשר אתה מביט אל העתיד ורוצה לקוות בכל נפשך כי אכן השלום בוא יבוא ואתה נוכח, כי המוקשים והפגזים אינם הדרך בה נוכל לקרב את השלום, מתעוררת פתאום השאלה – עד מתי? האם גם אלו, שהוריהם מרדו בגורל של היהודי הסובל והנודד, גם אותנו רודף הגורל היהודי של 'בדמייך חיי'?

נדמה לי כי היצאה המתמדת לעבודה גם בימי הסבל ולמרות הפחד והחשש היא התשובה לשאלה זו, כי אפילו הגורל היהודי רודף אחרינו, אנחנו לא נוותר, אנחנו נמשיך לבנות תוך תקוה, כי אכן הפעם הזאת אנחנו העתידים לזכות במרוץ.

דודו