כל מעיני בי ליום אשר בו תדרוך שוב כף רגלי על אדמתה
זרובבל, חופשיה ונורית החביבים שלום וברכה.
עברו כבר שבועות אחדים, אשר לא כתבתי אליכם ולא קבלתי מכם מכתב. באותו הזמן, לפני שבועיים, קבלתי את היומן מגשר וכשהעיפה רבקה עינה בו מצאה רשום על אודות התאונה שאירעה את ישעיהו בעבודתו. נשברה עצם בידו הימנית מאי-זהירות, שקבל מכה מיד המכונה. הנני מתנחם את עצמי ובטוח אני שבקרוב תרפא היד ותשוב לאיתנה.
בשבוע שעבר קבלנו שוב יומנים מגשר ובם אין זכר על אודות התאונה. הנני מתנחם שבוואדי אין שום סכנה וחשש סכנה. מובן שהדבר ידוע רק לי ולרבקה. באותו היום הרצתי גלויה לישעיהו, חושב אני, אשר רק אחרי שבועות מספר תהיה לו האפשרות לכתב ביד. התאפקתי ולא חפצתי להרעיש עולמות ולכתוב אליך בגין זה, כי הלא רק תאונה היא.
בחפצי לנגוע במכתב זה שוב על עניין עלייתנו. כפי התכנית שכתבתי אליך במכתבי הקודם. הנקודה העיקרית כאן היא, אם יש על ידך או על ידי ישעיהו:
1. לבוא אל ועדת הקיבוץ בבקשת השתדלות של דרישה בשבילנו, כי הלא מקרוב באתם אליהם.
2. האם יש סיכויים כי היה וימלאו את בקשתכם?
3. כמה זמן יימשך העניין עד קבלת הדרישה?
אינני חוזה בכוכבים על אודות המצב בארץ. יהיה טוב נקבל ונהיה שבעי רצון. אם יהיה רע אז גם כן לא נסוג אחור. כי אין מקום יותר קרוב אל לבנו ואלינו מאשר הארץ ארצנו. כל מעיני בי ליום אשר בו תדרוך שוב כף רגלי על אדמתה.
בגלויתי לפני שבועיים אליך כתבתי כי קופיטה עולה ארצה ועל ידו שלחנו חליפות לנורית וכן למנחמל'ה. השתדל נא לקבל ממנו את החבילה, אומרים כי יש מקרים, אשר חבילות הנשלחות על ידי הזדמנויות אינן נמסרות לידי בעליהם. קבל וכתוב מיד.
מה שלום נורית? הוי כמה תלהט נפשי ללחץ אותה אל לבי! מה שלום חפשיה? זה כבר לא כתבת אלינו ד"ש במו ידך. אצלנו אין חדשות כתבו מיד.
בחבוקים ובנשיקות
אבא משה
ד"ש לכם מאמא, סבתא רבקה וגדעון.
לוטה כאן מכתב הדוד.
14.2 (השנה לא כתובה סביר שמדובר ב- 1938)
הערות ושאלות
א. התאריך על המכתב הוא 14/II ואינני ידוע אם השנה היא 1938 או אולי אפילו 1939. לפי אזכור שמם של נורית ומנחם (שנולד 20.4.1937), הרי ששתי השנים אפשריות. אך שנת 1940 כבר איננה באה בחשבון שכן מוזכרים כאן משלוחי חבילות ועליית אנשים, דבר שפסק למיטב ידיעתי עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. סביר בעיני כי דווקא 1938 היא השנה שבה מדובר. במיוחד שנזכר במפורש יומן גשר.
ב. הגוון האופטימי החזק שהיה באבא בולט מאד גם בדברי סבא, והוא מצליח למצוא סימנים להתפתחויות חיוביות גם שניתן לפרשן בדרך שונה לחלוטין. ביחס ליד השבורה של אבא מציג סבא את עמדתו ”הנני מתנחם את עצמי ובטוח אני שבקרוב תרפא היד ותשוב לאיתנה." פשוט אין אפשרות אחרת, ואם ישנה כזאת עליה אין מדברים.
ג. קיימת זהירות רבה ומידור ביחס להתפתחויות קשות בארץ " מובן שהדבר ידוע רק לי ולרבקה..." אין מספרים לאמא פועה-לאה. האם יש בכך חיזוק למצבה הנפשי הקשה של סבתא? להערכתי יש כאן שילוב של אופי פולני שלא לעסוק בדברים קשים וכואבים, בבחינת אם לא מדברים לא מעוררים קשיים ואולי אפילו לא מרגישים. בעניין זה כדאי לראות איך התנהגות פולנית/רוסית שכזאת יכולה לאפיין קיבוץ שלם לאחר אסון – הדבר מתואר בספרו של אסף ענברי "הביתה" שיצא לאור בימים אלה. המרכיב השני הוא הקשיים הרבים שעברו על סבתא והמחירים הכואבים ששלמה סביב הנושא הציוני (העלייה לישראל כנערה עם תינוק, מותו של מנחם, הניתוק משלושה ילדים, הכעסים של רבקה, הצורך שלה להישען על רבקה ועוד).
ד. אחת האפשרויות שהרהרתי בה, והיא איננה מבוססת לחלוטין, שסבתא פועה-לאה בשנים אלה הייתה במצב נפשי קשה, כך שתפקודה בבית היה חלקי מאד. לכן הנושאת בעול הבית היא רבקה. הדבר גם עולה ממכתב של בנימין שהעבירה לי רבקהל'ה, וגם ממכתבה של רבקה שאותו העברתי לעיונכם שלשום. מכאן גם הזהירות הרבה שנוקט סבא משה ביחס לתאונה של ישעיהו.
ה. לסבא משה דרך מיוחדת לתאר מצבים מורכבים. הוא הרי היה ראש הועד היהודי בסימיאטיץ ועסק הרבה במצבים שכאלה. הפעם הוא מבין את מורכבות המצב שבו עומדים בניו ביחס למזכירות הקיבוץ. הוא הרי נחל כבר אכזבה ב- 1936 כאשר תוכנית העלייה והתיישבות בגבעת-חיים בוטלה לאחר שאושרה. לכן התנסחותו בעניין הפניה למזכירות הקיבוץ מציגה את העניין משני קצותיו "בבקשת השתדלות של דרישה בשבילנו". הבקשה ברורה אך מדוע דרישה? האם הלחץ המשפחתי הגדול הילדים המתוסכלים שנשארו עימו בבית, האישה המדוכדכת מצדיקים את הדחיפות הרבה שבגינה ראוי לבוא לא רק בבקשה אלא בדרישה של ממש? ניסוחים מרוכבים שכאלה "חצי תה חצי קפה" מוכרים לי מאבא שהיה אומן הניסוח של מצבים מורכבים וראיית שנים או חמישה צדדים של אותה מטבע.
ו. למרות השבירות של המצב המשפחתי האיש מלא אמונה "ואם יהיה רע אז גם כן לא נסוג אחור." רוח שפעימה את שירי המולדת בילדותנו. אבל כאן נציב אדם קרוב לגיל 60 שעבר כבר כמה משברים בחייו, וכבר נחל אכזבות וכישלונות ולמרות זאת הוא מדבר כחלוץ צעיר בראשית שנות העשרים. יש משהו בעוז הרוח שלו שעבר במלוא עוצמתו גם אל בניו. אף שגם הם התנסו בקשיי החיים הם בחרו להתבונן בהם במבט אופטימי ששום מצב קשה אינו יכול לו.
ז. לצד העוז שסבא מפגין קיימת רגשנות השמורה לנכדים, לעוללים שאת תמונותיהם זכה לראות, אך לא הצליח לגעת בהם. "הוי כמה תלהט נפשי ללחוץ אותה אל לבי!" טעם החיים. אבל...
ח. הסדר חייב להישמר וגם במכתב מורכב ודואג זה נזיפה קלה מוכרחה להופיע "זה כבר לא כתבת אלינו ד"ש במו ידך ". המכתבים מהארץ הם בשלב זה של חייו, כשהמצב המשפחתי לחוץ ובאופק מתקדרת מלחמה, הם חמצן ומרפא לנפשו והוכחה שהצוות שהקים וטיפח, ממשיך את דרכו החלוצית.