ירדן פונדק
ירדן פונדק נולד בקיבוץ אשדות יעקב איחוד ב- 1980. בנם של ברכה רייכמן פונדק ודוד פונדק. ירדן נשוי למור סמולסקי פונדק, ואב לקורן פונדק ועופרי פונדק
הצליחה הראשונה
בכיתה ד' התחלתי חוג שחיה. לא ברור כמה שחיתי אבל הייתי רשום לחוג. באותו זמן, בקיבוץ, לא היה את השפע החומרי שיש היום. הררי המתנות של היום לא היו אז. הרגשתי שאם אני עושה משהו, שהוא משמעותי בעיני ההורים שלי, הם ימצאו את המשאבים כדי לתגמל אותי. אני לא זוכר מה הייתה בדיוק המוטיבציה שלי לצאת לצליחת הכנרת, כי נדמה היה לי שלא קבלתי דבר לאחר מכן.
ביום שישי בערב אכלנו ארוחת ערב בחדר אוכל. אבא הזכיר שמחר מתקיימת צליחת הכנרת. לא יודע מה הוביל ודחף אותי לצאת להרפתקה הזאת. אולי חוג השחייה? אולי הצורך להוכיח יכולת? אולי המתנה שתגיע בסוף? או אולי הרצון להשוויץ בפני החבר'ה שכילד שמנמן הצלחתי לסיים את צליחת הכנרת? כך או אחרת אמרתי שאני רוצה לצלוח. אמא נראתה מודאגת, אבל ההחלטה נפלה.
למחרת, בשבת בבקר, אבא ואני מצאנו את עצמנו פוסעים אל תוך מימי הכנרת. בהתחלה היו המים רדודים אבל מהר מאד עברנו מהליכה לשחייה במים. התחלנו לשחות מהאון אל חוף צמח. כשמתחילים זה נראה די קרוב, המרחק בין שתי הנקודות נראה קצר, אבל עדיין נצבו בפנינו ארבעה ק"מ שאותם יש לצלוח.
התחלנו לשחות, ההתחלה הייתה די בסדר. לאורך המסלול היו סירות שמלוות את הצולחים. חלק מהשחייה הייתה בסגנון - חזה, חלק שחיית-כלב ולפעמים גם משהו בין לבין. מדי פעם עצרנו לנוח ליד הסירות שהיו לאורך הדרך, כאשר אנחנו נשארים במים ומניחים ידיים על הסירה. עם ההתקדמות נוצר פרדוקס, נראה היה שחוף צמח מתרחק במקום להתקרב. היה לי קשה פיזית ולפעמים עברה בראש המחשבה לוותר, אבל המתנה המובטחת עמדה לנגד עייני, ועזרה לי להמשיך.
אכן, היו רגעים שחשבתי לוותר. אבל אחרי כמה שיחות ביני לבין אבא, ולאחר כמה רגעי שבירה והתאוששות, פתאום הסוף לא נראה לא כל-כך רחוק. התחלנו להתקרב אל נקודת הסיום בחוף צמח, הרגשתי את הקרקע מתחת רגליי והתחלנו ללכת אל קו הסיום.
בחוף צמח עמדנו בתור לשולחן הסיום, עליו השקיות עם המדליה הניתנות למסיימי הצליחה. לא אשכח את טעם השוקו והלחמנייה שקבלתי, הם זכורים לי כנפלאים במיוחד.