דוד פונדק

מתוך WikiName
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ברכה ודודו פונדק, טיול בחיפה 10.1.98

דוד פונדק - נולד בבית החולים הסקוטי בטבריה ב- 9 מאי 1950. בנם של צילה ברו וישעיהו פונדק. נשא לאישה את ברכה רייכמן ב- 1973. אביהם של גולן פונדק, ירדן פונדק וגלעד פונדק.

גדר בלב הקיבוץ[עריכה]


הדרך מגן הילדים לבית ההורים לא עלתה על 200 מטרים, אך נדרשה לי לעיתים חצי שעה כדי לעוברה. לאחר שהלכתי בין עצי פיקוס גבוהים, חלפתי על דשא מוריק ופנייתי אל שדרת עצי הברוש, שמתחתם נחו אצטרובלים כדוריים צופני סוד. לעיתים הייתה מצטרפת אלי מיכל, ילדה בת 3 שישנה איתי באותו חדר בגן הילדים. כל היום והלילה היינו מבלים בגן הילדים פרט לשלוש שעות בין ארבע לשבע בערב, שאז היינו הולכים לחדר ההורים. להורים היה חדר בקומה השנייה בבית דו-קומתי. בבניין היו עשרה חדרי משפחה חמישה בכל קומה. לכל חדר הייתה מרפסת. כל רכושם הדל של הורי הכיל ארון בגדים, ארונית ספרים ומיטה. בחדר היו גם שניים שלושה כיסאות נמוכים, שעל אחד מהם היו מניחים מחצלת עגולה וכך היה הופך הכיסא לשולחן. הטבע בדרך לבית ההורים היה מושך לא פחות מחדר ההורים עצמו, וכך הטיול ביחד עם מיכל אל חדר ההורים היה מתארך מעבר לזמן ההליכה.

יום אחד בלי שום התראה מוקדמת נחסם מסלול ההליכה אל חדר ההורים בגדר. גדר תייל דוקרני שנמתחה בשורות מקבילות וחוברה אל עמודי ברזל בחוטי ברזל. לא ניתן היה להגיע אל הדשא ולא אל שדרת הברושים האהובה עלי. מה פתאום גדר? מי צריך גדר באמצע מסלול ההליכה, המזמין הפתעות בכל יום? בלי להסס ילדון בן שלוש התייצבתי ליד הגדר וניסיתי לפתוח את חוטי הברזל שהצמידו את התיל אל העמודים באמצעות סיבובי פלייר. באצבעות ידי השמנמנות והרכות ובנחישות רבה ניסיתי לפתוח את חוטי הברזל, אך הם ממש לא שיתפו פעולה. על המדרכה עבר נער ושאל אותי "ילד מה אתה עושה?" הסברתי לו שהגדר מפריעה לי וצריך לסלק אותה. הנער פרץ בצחוק והודיע לי שהוא יספר עלי ליעקב שור הגנן המיתולוגי של הקיבוץ. יעקב שתכנן את הנוי הנפלא של הקיבוץ, החליט בצורה משונה להרוס את הנוי שהוא עצמו יצר ושקד על פיתוחו, ולהציב באמצע הקיבוץ גדר. מה גרם להחלטה המשונה שלו?

Fance.png



מדינת ישראל היא פלא בכל היבט שנבחן אותה. מדינה שצמחה באמצע המדבר בגלל רצון של אנשים צעירים, שנמאס להם להיות תלויים בחסדיהם של גויים אנטישמיים. הם החליטו לוותר על הנוחיות היחסית שבה גרו בפולין, רוסיה או גרמניה ולהגיע לארץ. מלאי רוח חלוצית והקרבה בנו החלוצים את קיבוץ אשדות יעקב בעמק החם שלנו. הם ויתרו על רכושם הפרטי, הסתפקו במועט, עבדו בתנאים קשים והאמינו שהם בונים ארץ חדשה לעם היהודי. עברו כעשרים שנה, בן גוריון הכריז על הקמת המדינה וניצחנו במלחמת השחרור, בני העשרים היו לבני ארבעים, אך להט ההקרבה וכוח הרצון עדיין היו במלוא עוזם. אלא שהפעם כל הלהט הופנה האחד כנגד השני. חברי קיבוץ נלחמו אחד בשני בלהט משיחי של חסידים שוטים. המלחמה הייתה סביב השאלה מי ממנהיגיהם צודק יותר טבנקין או בן-גוריון? בלהט האידאולוגיה נעשו מעשים שלא יאמנו. הגנן הרס את גנו, הורים הרסו את משפחותיהם, חברים הפכו לשונאים ובאמצע הקיבוץ הגדול והפורח הוקמה גדר דוקרנית שהפכה אותו לשני קיבוצים קטנים וחלשים שחבריהם וילדיהם מלקקים את פצעי הפילוג.

הייתי הילד הכי קטן בכיתה[עריכה]

עמדנו קבוצה נרגשת של ילדים בחולצות לבנות עם רקמה רוסית מתחת לעץ פיקוס ענקי. סביבנו רחשו ההורים ואישה צעירה ונרגשת עוד יותר שהייתה בהריון. נטע ניסתה לעשות סדר ולהסביר לנו מה עלינו לעשות. ההנחיה הייתה שאנחנו נלך בשורה לדשא הצפוני, כאשר נעמוד תגיע אלינו משלחת של ילדים גדולים שישאלו אותנו מספר שאלות, על כל השאלות הללו עלינו להשיב בשלוש מילים "כן, רוצים אנחנו". לא הכרתי את הילדים האחרים שלבשו חולצות לבנות כמוני, הייתי בן חמש שנים וארבעה חודשים, והורי החליטו שאני מוכשר למדי וראוי להתחיל ללמוד בכיתה א'. באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת לא היו מבחני התאמה, לא בדיקות פסיכולוגיות ודעתה של ה"מטפלת" לא נחשבה, שכן היא לא עברה הכשרה מתאימה ולא הצליחה לעניין את "הגאון הקטן". ההחלטה של הורי נשענה על הטייה ברורה, מפני שאמי נהגה להתייחס אל כל משפט שיצא מפי כאילו היה הברקה מיוחדת. כך ניצבתי ביחד עם הקבוצה הזרה וענינו בהתלהבות לשאלות של משלחת הילדים הגדולים: האם תרצו ללמוד? האם תרצו לקרוא? האם תרצו להצטרף אלינו? בשלוש המילים שהונחנו לענות.

דודו בן שנתיים וחצי - ינואר 1953



אמא עוד ליוותה אותי יחד עם ההורים לכיתה ושם נפרדנו. התיישבנו ליד שולחנות, פעם ראשונה בכיתה, ובנפשי הקטנה בערה התשוקה ללמוד, שאותה הקנה לי אבא ישעיהו באמצעות סיפוריו המרתקים. על הלוח היה כתוב משהו שלא היה ברור לי מהו, שכן לא הכרתי צורת אות. אך די הרבה ילדים ידעו במה מדובר. ומרגע זה החל אצלי מאבק שיימשך כארבע שנים. מאבק עם למידת הקריאה, ונכונות להשלים עם הקודים הבלתי ברורים והבלתי מהנים של אותיות ההופכות למילים בעלות משמעות. אך חוץ ממני כנראה שגם המורה שעמדה מולנו הייתה אובדת עצות. היא אמנם נראתה לי גדולה ממש כמו כל המבוגרים שסבבו אותי, אך למעשה היא הייתה עלמה צעירה בת עשרים שזה עתה סיימה סמינר, והייתה בחודש השישי להריונה. איך אני יודע? שלושה חודשים מאוחר יותר בחנוכה נולדה ביתה הבכורה דלית, שהיום היא אחות חדר ניתוח בכירה, אבל אז כתינוקת זעירה היא נראתה חסרת אונים וסובלת. קשה להאמין, אך גם אמא של דלית סבלה באותם ימים, כאשר נקראה לדגל ללמד כיתת זאטוטים, שכן חסרו מורות לילדים... בשל הפילוג. לא ברור מי היה נרגש וחסר אונים יותר המורה נטע או אני, אך התוצאה הייתה שהיא התקשתה להשתלט על הכיתה ולא אחת הכיתה הייתה "מתפרקת", כאשר הילדים משוחררים ואני נשאר יחד עם נטע ואומר "אני רוצה ללמוד"...

במקביל לתהליך הלימודי האיטי והמתסכל גיליתי עוד תהליך מאיים לא פחות. בדרך לא ברורה בחרה קבוצת הילדים את "מלך הכיתה". המלך, נחום שמו, היה ילד שתקן למדי, בלתי כריזמטי אך הספורטאי הטוב ביותר. הוא היה האצן הכי מהיר וקלע כדורים לסל בצורה מדוייקת שאף אחד מהילדים לא התקרב אל ביצועיו. בחירת ה"מלך" לא הייתה בעייתית עבורי, אלא שבמקביל לתהליך זה "נבחרתי" להיות בתחתית הסולם החברתי. מדוע? אולי בגלל משקלי העודף, תכונה משפחתית המלווה את סבא שלי את אבא שלי ובעתיד לבוא גם את חלק מבני ונכדיי. הייתי מסורבל, איטי יותר מכל הילדים וכמובן עם כל מאמצי ללמוד לקרוא לא הצלחתי להבין איך מתרחש הפלא של פיענוח סימני דפוס למילים ומשפטים. אהבתי מאד סיפורים, ידעתי שבספרים יש סיפורים טובים, אבא שלי הפליא לספר, אבל הפיענוח של המילים היה עדיין רחוק ממני. קרובות אלי יותר היו צמרות העצים, והעדפתי לצאת ולטפס עליהן כל פעם כאשר השתעממתי בכיתה, או כאשר הוציאו אותי בשעת סיפור.

מה פתאם מוציאים ילד משעת סיפור? ואם מוצאים למה דווקא את הילד שהכי מזדהה עם הגיבורים? השאלה הזו קשורה למפגש בין מורה צעירה וילד רגשן. עד היום מבחנם של סרטים רבים שאני רואה או ספרים שאני קורא הוא "מבחן הדמעה". אם הצלחתי לדמוע הסרט או הספר יזכו בניקוד גבוה, אך אם נותרה עיני יבשה סיכוי סביר שהם יצנחו בניקוד. בחזרה לכיתה א', מדי שבוע היינו מתיישבים לשעת סיפור. המורה הייתה מביאה ספרים מרתקים ומקריאה פרק או שניים ועוצרת ברגע מותח במיוחד. המשך הסיפור נדחה לשבוע הבא וכולנו זכרנו את הרגע שבו עצרנו. ספר מיוחד שמור בזיכרוני "מסעי הנס אוריין". הספר מספר על ילד עני שגר בווינה ואביו נהרג בגיל צעיר. כדי לעזור למשפחתו הוא מוכר עיתונים ואז הוא פוגש ארנבת פלא. הוא מחבר אל אפה את העיפרון שהיה בכיסו, שהופך למדחף והם יוצאים למסע בכל העולם. בכל פרק הוא פוגש סבל גדול מקודמו. כילד לא הפסקתי לבכות ברגעים העצובים. למורה הבכי הפריע וכנראה גם לחלק מהילדים. אינני זוכר אם הם בכו, אך אני לא אחת התבקשתי לצאת מהכיתה כדי שבכיי לא יפריע לילדים ובמיוחד לא יכביד על המורה...

הבית שבו גרתי ולמדתי מכיתה ב' עד כתה ד'. בית הדומה לבית שבו הייתי בכתה א'



לבד בלילה[עריכה]

בעודי בכיתה א' רקמו הצרפתים והישראלים שיתוף פעולה בנושאים בטחוניים. מטוסים צרפתיים רבים נמכרו לחיל האוויר הישראלי ביניהם מיסטר, מטאור ואפילו סופרמיסטר ונורד. מנחם פונדק אחי הבכור היה בקורס טייס והאהדה לצרפתים הרקיעה שחקים (תרתי משמע). באחד מערבי שישי הגיע מנחם עם תקליטים של זמרים צרפתיים נחשבים כמו: אידית פיאף או ג'ורג' בראסנס. תקליטים היו נדירים באותה תקופה ולא היו כמעט בחדרי החברים. מאחר והחדרון שעמד לרשות מנחם בקיבוץ היה קטן ממדים הוא העלה אפשרות לקיים את המפגש סביב שירי בראסנס בחדר ההורים. כאשר העלה מנחם את האפשרות הזו בפני הורי הוא נתקל בבעיה. בערבי שישי היה נהוג שהילדים ישנים בבתי ההורים - הידוק הקשר המשפחתי. מול הנוהג הזה נצבה בקשתו של מנחם. ילד בכיתה א' בזמן מסיבת תקליטים בחדר ההורים לא נראה מתאים, במיוחד אם קצת שותים ואולי אפילו רוקדים. מה עושים?! לא הייתי בזמן הדיון בין ההורים לבין מנחם, אך יש להניח שבתחילה אמא התנגדה, כאשר חשבה על בנה הצעיר, אבא אולי העלה הצעה שהילד ישן בכיתה לבדו, אמא התנגדה, מנחם שהיה בעל קסם אישי הפעיל את כושר השכנוע ואמא התרצתה בחוסר נוחות גדול.

זמר השנסונים הצרפתי ג'ורג' ברסאנס, שבגללו נאלצתי לישון לבד בבית הילדים

הגעתי יחד עם הבגדים לשבת והייתי ערוך לשינה בבית ההורים, כפי שהדבר קרה מדי יום שישי. לאחר ארוחת הערב בחדר האוכל של הקיבוץ הסביר לי אבא שהלילה אני אשן בבית של כתה א'. הבית של כיתה א' הכיל שלושה חלקים חשובים: חדרי שינה, בכל אחד מהם ישנו כארבעה ילדים, חדר-אוכל שבו אכלנו את ארוחות הבקר והצהרים וכיתת הלימוד. כל ימות השבוע שקק הבית חיים פרט ליום שישי בערב ועד מוצאי שבת, אז היו הילדים ברשות ההורים. לאבא הייתה יכולת סיפורית וכושר שכנוע שפעלו עלי היטב. אינני זוכר שהתנגדתי לרעיון של שינה לבד בבית הילדים. חשבתי שאם אבא אומר כנראה שזה בסדר. בדרך לכיתה א' עוד פגשנו כמה זוגות צעירים שהתפלאו לראות את אבא ואותי צועדים בכיוון ההפוך, הרי המסיבה אמורה להתקיים בבית ההורים. הגענו לכיתה א', חושך גמור שרר שם וכמובן לא היה בבניין אף ילד אחד. אבא השכיב אותי לישון, סיפר סיפור או שניים, הרגיע אותי ואת עצמו ונפרדנו. אני מניח שאמא באה לבדוק מה שלומי שעה לאחר מכן, אך אני ישנתי שנת ישרים, כפי שאני ישן בדרך כלל מאז ועד היום, ולא שמעתי את בואה ולכתה. בבוקר אבא העיר אותי והכל נראה טבעי לחלוטין. ילד בן שש ישן לבדו לילה שלם רחוק מבית הוריו.

משהו מדרך ההתנהגות המוזרה הזו נקלט אצלי רק מאוחר יותר, כאשר אבא ואני פסענו לארוחת הבקר בחדר האוכל. לאבא היה צורך לספר כמעט לכל אחד שפגשנו על "גבורת בנו". הוא סיפר בהתלהבות כיצד ישנתי לילה שלם לבד בבית הילדים. המקשיבים, מנער ועד בוגר, הסתכלו בפליאה מסויימת על אבא שלי. חלקם השתתפו במחמאות שחלק לי, אבל עיניהם אמרו משהו אחר שעדיין לא הצלחתי להבינו. הסיפור הזה נדחק אל מרתפי הזיכרון שלי ורק לימים כאשר בגרתי ונולדו לי ילדים משלי שבתי אליו והתפלאתי פליאה גדולה. נכון, הימים כבר היו אחרים, היו לנו חדרים גדולים יותר ורכוש רב יותר, ותקליטים כבר לא נחשבו פסגת הטכנולוגיה. אבל יחד עם זאת להשאיר ילד קטן לבדו בלילה... לפתע התבהר לי המבט המוזר שהופיע בעייניים של המאזינים לאבי הנלהב.

במחשבה נוספת כנראה שגם לילדי יש כמה סיפורים מוזרים לספר על התנהגותי כהורה... אבל על כך בפעם אחרת.