מנחם פונדק

מתוך WikiName
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מנחם במדי נווט בחיל האוויר הישראלי לקראת סיום קורס טייס - 1957

מנחם פונדק – בנם הבכור של צילה וישעיהו פונדק. נולד ט' אייר תרצ"ז, 20 באפריל 1937, נפל בתאונת מטוס מעל המכתש הגדול, ל"ג בעומר תשכ"ד, 30 באפריל 1964. מנחם היה נשוי לחיה בלומברג. במותו היה שגיא בנו הבכור בן שלוש שנים ועשרה חודשים. אחרי מותו נולד בנו עדי – אביעד.

ישעיהו וצילה בקיבוץ גשר יחד עם בנם הבכור מנחם - 1937

לידת מנחם בעיניי אביו ישעיהו[עריכה]

היה בוקר קיץ. עבדתי בסילול, בכביש לשכונת הפועלים החדשה בנהרים. קרוב לתשע שעות לפני הצהרים בא חבר רכוב באופנוע וקרא: "יש לך בן". רגע ראשון לא הבחנתי מהו הוא אומר לי, כי רעש המכונה הפריע משמוע, הוא חזר על דבריו והבינותי. החל לבי לדפוק במהירות משמחה. מיהרתי הביתה לגשר, בכדי להספיק לנסוע ברכבת שלפני הצהרים, לעפולה לבית-החולים, שם ילדה אותך אמא יקרה, צילה.
הרכבת התאחרה בדרך ומתחנת עפולה לא היה אוטו לבית-החולים, מיהרתי ברגל לראות את שלום אמא ואותך בני. מהבית נתנה לי החובשת פרחים בשביל אמא, שושנים צעירות אשר טרם פתחו עליהן. בעפולה לא רחוק מתחנת הרכבת עמד נער קטן והראה לחברו שושנים אדומות גדולות ויפות, שלש, אשר קטף זה עתה, בקשתי ממנו שיתן לי אחת, חשבתי אם לא יסכים לתת אספר לו כי נולד לי בן. אך הוא אמר: בבקשה קח! בחרתי את השושנה היפה ביותר, אדומה, פורחת ונותנת ריח טוב ושקט. חשבתי אותו רגע, זה בני יפרח כשושנה זו.
פגשתי את אמא בבית החולים ערה ורעננה. סיפרה היא שב- 1:30 אחר חצות לילה ילדתך, אור ליום ג' בשבוע ט' אייר תרצ"ז (20.4.1937) זה היה. משיצאת מרחם אם לא השמעת לראשונה כל קול, אולם אחר כך התחלת בוכה סובבת ראשך אל הצד והתחלת להכניס אצבע ידך לפיך. נוראים היו כאבי אמא בשעת הלידה, אך לא צעקה. הכל עבר בשלום. ב- 3 אחה"צ אותו יום ראיתיך. עיניך עדיין עצומות, רק עין אחת פקחת לרגע והתגלתה סירה כחולה. שמנמון, לחיים ורודות. משקלך אז 300 גרם,ו- 3 קילו.
לשמחתנו, של אמא ושלי אין גבול, כה מאושרים אנו על שנולדת לנו – מנחם. קראנוך מנחם על שם אחי אשר טבע בכנרת ביום כיפור תרצ"א במגדל אשר בגליל התחתון. והוא מבכירי החלוצים אשר בגולת פולין וממיטב החברים אשר לתנועת הפועלים הארצי-ישראלית, חבר קבוצה. בחור כארזים, עובד ושואף דעת ומסור לרעיון תחיית העם, והקמת מולדת בעבודה ובצדק.
וגם ששנת מאורעות דמים עברה עלינו, ותקרא שנת "מאורעות תרצ"ו" בהיסטוריה הישראלית בליל מלאות שנה לראשית המאורעות (19.4.36) נולדת לנו מנחם. שכנינו מוסתים, רצחו בנפש, העלו באש את הרכוש, רצו לקצץ את מפעל תקומתנו, וכולנו יחד ובראש הישוב תנועת הפועלים אשר בהסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל, הגינונו בגבורה על הקיום העברי בארץ ועל עתידו. המערכה עוד נמשכת, ישבה ועדה מלכותית מטעם אנגליה, אשר בידה הפיקוח על ארץ-ישראל ואשר הצטרכה לסייע לעמנו, הנודד זה אלפיים שנה על פני תבל רבה, להקים את המולדת. אותה ועדה מחפשת כעת פתרונים להשכין את השלום בארץ, וקודם כל מתוך סידור טוב של עניני אנגליה פה. יתכן גם שירצו לצמצם את התפתחות תקומתנו להבא. היה לנו גם אתה – מנחם.

אבא ישעיהו, גשר יום ו' 23.4.37, י"ב אייר תרצ"ז

מיומנו של אבא[עריכה]

ילדי מנחם, רק לפני רגעים אחדים הייתי על-ידך בבית הילדים. ישבתי על ההדום (ספסל קטן) ליד מטתך, ישנת, כבר לבוש גופיה ומכנסים. נשמת רק אט אט. איזה עצב משונה ירד עלי, אני חושש לשלומך.
הנה אמא צליל יקרה, נכנסה לחדר והכרתי בעיניה שבכתה. לא הספיק האוכל לך משדה, פצוע השד, מחניכיך בני. החלה בזה תינוקת אחת בעפולה, יתומה, אמה מתה בלידתה, ואמא שלך אף אותה הניקה ואתה הוספת לפצוע. שוכבת כעת אמא בחדר, בחום. כולה צער על שאינך יכול לינוק מספיק לשבעה.

משפחת פונדק, אשדות יעקב: צילה, ישעיהו, מנחם ודפנהל'ה - 1943

ביום שלישי, בשבוע זה, שלשום, הבאנוך מבית החולים בעפולה, לכאן למשק גשר בדלהמיה והנך כעט האזרח הצעיר ביותר בתוכו, בישוב קיבוצי. ברכבת החזקתיך על כפי, פחדתי פשוט שמא אגרום לך כאב, כה רך וקטן, כרגיל, בן 8 ימים. עווית את פניך, הושטת ידים (אני כותב, לאמא נהיה פתאם קר, לאחר שהיה לה קודם חום גבוה), באותם רגעים נראו לי פניך כפני זקן בעויתותיו. חשבתי, הנה בילד ישנם כבר גם קווי זקנה, הם טמונים בתוך פרצופו. גם צווארך היה כאילו בלה מזוקן. אולם עוד בבית החולים כתבה לי אמא, כולם אומרים שאתה "בנדיט" – שודד, פוקח עיניים ורוצה לחדור בהן לפני המסתכל בך.
הנה שמעתי הערב משוחחים אודותיך, ילד נחמד, ילד נחמד, בגיל זה, בן עשרה ימים, וכבר יש לו שרטוטי פנים בולטים, לא מקומטות פניו. וכל רואיך אומר לי אחר-כך בן נחמד לך, בן נחמד לך. גם אמא מדי דברה בך תאמר כך, שהנך שקט, רוב זמנך תבלה בינתיים בשינה, טוב כך בני, צבור כוח לקראת הפלא הגדול ששמו חיים, למען תדע ללכת בו כך. אמש ניגשתי לחלון בית הילדים לאחר שאמא יקרה גמרה להניקך, פקחת אלי זוג עיניים כחולות, שלבת ידך הקטנות ואצבעותיך הנחמדות אחת בחברתה, חבקת פני אמא, ער אתה בני ושקט, ממעט לבכות.

ילדי היקר מה אוהבך, מה יקרת לנו, דלהמיה יום ה' 29.4.37

סיפורים על מנחם אחי הגדול[עריכה]

דפנה פונדק

אפתח בכך, שמנחם לקח על עצמו להיות המנטור שלי, בתור אח גדול הוא דאג לחסוך לי אי הבנות שקורות בין ילדים. כמו להסביר לי מה מקובל ומה לא, בחברת הילדים. שכדאי מאד להיות בעל ידע רחב, להכיר את הארץ ע"י טיולים. ולהבין שחיזורים של בנים כוללים משום מה גם התגרויות ומכות. אני מצדי הסתכלתי בעניין רב איך מנחם מכלכל את עיניניו בחברת הילדים וביה"ס. ואיך בחיי המשפחה.

מהיום שאני זוכרת את מנחם , אמא חשבה שהוא הכי יפה והכי חכם בעולם, שלמה ודודו עדיין לא נולדו, ובאמת הוא יפה וחכם, אמביציונר ותחרותי, ווכחן בלתי נלאה. וכאן הוא התנגש באבא, שגם הוא אהב להתחרות, אבל לא להפסיד.

חיהל'ה ומנחם - 1960

יום אחד, בערך שהייתי בת ארבע שנים. בחדר ההורים שאכן היה חדר בלבד, ומגרש המשחקים שלנו היתה מיטת ההורים. אבא ומנחם בן השבע שיחקו דמקה. מנחם הפסיד ואבא חייך בגאווה, מנחם התחיל לבכות, מיד הוא קיבל הרצאה פדגוגית שצריך לדעת להפסיד ולחייך. ואז אבא הזמין אותי לשחק, אני כבר הבנתי מה התוצאה הרצויה וכיצד ראוי להתנהג. ואכן הפסדתי בלי שום כאב לב, וחייכתי כמצופה והמחמאות לא אחרו לבוא.

מנחם היה מוכשר בשטחים רבים: כתיבה, משחק, חיבור פזמונים ופיליטונים, ומאד אהב ספורט ביחוד כדור רגל.
ערב אחד הוא מגיע לחדר כשהוא מנסה , ללא הצלחה, לא לממר בבכי, אבל הדמעות זולגות, והרגל שלו חבולה באופן רציני מאד. מה עושים? אמא, שנמצאת בסוף הריונה עם דודו, מצטרפת לבכי ואבא מזעיק את רוזה החובשת שגרה איתנו באותו הבית. קטנה, מצומקת, לעולם אינה מחייכת, ואם אתה לא מת, המצב אף פעם לא נורא ולא דחוף. היא מעיפה מבט בחבלה, וקובעת שכנראה זה שבר. מכוון שזה ערב, ממילא המרפאה בטבריה סגורה ואפשר לחכות למחרת בבוקר ולנסוע עם האוטו שנוסע להביא אספקה מטבריה. וכך עבר לו ליל שימורים שאליו מצטרפים צירי הלידה של אמא, ועם אור הבוקר יצאו שתי מכוניות מאשדות לטבריה באחת אבא עם מנחם ורגלו השבורה, ובשנייה אמא לבית חולים הסקוטי – ללדת.
וכך באותו יום 9.5.1950 נולד דודו ומנחם חזר עם גבס לאורך כל הרגל.

מנחם – אחרי 36 שנה[עריכה]

מנחם מקבל את פני הנשיא יצחק בן צבי בטייסת שבה שרת - תחילת 1962


דוד פונדק

אחי, בנם של אימי צילה ואבי ישעיהו ז"ל, אחיהם של דפנה ושלמה, אביהם של שגיא ועדי, דודם של גולן, ירדן וגלעד.

מנחם, המיטה בנישה, ליד מיטתה של אמא, נותרה ריקה. אל תהום הגעגועים הבלתי פוסקים אליך נוסף כאב האובדן על אבא, שבאחת הלך מאתנו והוא צעיר ברוחו וזקן בחכמתו. קסם החיים, מתת הרגע שניתנה לנו נאספה. מעתה אנו אוספים את הרמזים, הזיכרונות, המפגשים והשיחות כדי לשוב ולהתחבר אליכם, מבלי שנוכל לגעת, ללטף, לחבק, לראות את העיניים הצוהלות. תהליך הפרידה מכם שב ומתחדש בכל פינה בחדר, בכוננית הספרים, בארגז המצעים, בתמונות שעל הקיר.

בתצלום אחד, התלוי על הקיר, מלפני 63 שנים, עומד אבא, אז עלם צעיר בן 25, ונושא בזרועותיו תינוק קרח בן חודשיים שלושה. ברקע צריף בודד ונוף חשוף של הרי הגלעד. חיוך של גאווה מאיר את פניו, הרגשה, שדבר לא יוכל לעצור את עוצמת החיים והרצון. לא החום של עמק הירדן, לא הדלות של החלוצים, לא המרחק מבית ההורים – כולם נמוגים מול התקווה והחזון. הילד הקטן שעל כתפו כבר מגויס לכל המשימות שנטל עם ישראל. מבלי שנשאל הוא כבר חייל ומשימות רבות נכונו לו.

מנחם, בחייך הקצרים תמיד נשארת מגויס, בדרכך שלך, יוצא להכיר את הארץ, לעלות ברגל לכוכב הירדן, להדרים לאילת, להצטרף לחיל האוויר, להדריך נווטים, להקים משפחה, לבנות בית ולהתווכח ללא לאות. לא היה נושא שהיה זר לך ותמיד ששת להתווכח, על ההיסטוריה של העם, על סיפורי התנ"ך, על מקומות וישובים בארץ. עתה הצטרף אליך אבא, ושוב תוכלו לחדש את השיח שנקטע באחת לפני ל"ו שנים, בל"ג בעומר תשכ"ד. ושוב יוכל אבא להציע בסוף ויכוח לוהט "נטה ספר ונחזה".