שלמה פונדק

מתוך WikiName
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלמה בן שלוש עשרה עם מתנת בר-מצווה של הקיבוץ, שעון היד - 1960
ארבעת בני הדודים בעין-חרוד מימין לשמאל משה פונדק לאיק, רבקהל'ה ושלמה פונדק בשנת 1954

שלמה פונדק - נולד בבית חולים העמק בעפולה ב- 20 מרץ 1947. בנם של צילה ברו וישעיהו פונדק אחיהם של מנחם פונדק, דפנה מן ודוד פונדק. נשא לאישה את גבריאלה מואביה ולהם נולדה שרון פונדק. לשלמה ולבת זוגו אורנה רבינוביץ פונדק נולדה אורין יהודית פונדק.

כלבה מהסרטים[עריכה]

כשהייתי בן חמש החליט אבא שהגיע הזמן לגדל כלב. בדרך כלשהי הגיעה אלינו כלבה חומה קטנה וחמודה להפליא וזכתה לשם בוקית .
בוקית הייתה יצור שונה מכל מי שהסתובב סביבנו. בדרך כלל היינו תחת השגחה של אנשים בוגרים שחילקו לנו הנחיות והוראות, וכולם היו כפופים לדת ה"עבודה".
ככל שעבדנו בגן דבר לא עזר תמיד היה מקום לשיפור.
והנה הגיע יצור חמוד, שיכלנו לדאוג לו לאוכל ושתייה והוא בתמורה ליקק אותנו ורץ אחרינו לכל מקום שהלכנו.
אך יותר מכל בוקית הקשיבה לנו. פתאם העולם התהפך במקום שאנחנו נקשיב ונציית לגדולים היה יצור מופלא ומתוק שהקשיב לנו.
ישב מתי שבקשנו והלך אחרינו לאן שרצינו.
ואז... יום אחד בוקית נעלמה. חיפשנו אותה שאלנו את אבא היכן היא? בתחילה הוא חיפש יחד איתנו, אבל אחרי יום נמצא הפתרון הגואל..

אבא סיפר כי יחד עם דני קיי, שחקן סרטים יהודי מפורסם, הגיע לארץ גם במאי יהודי שראה את בוקית והתפעל ממנה. הוא ביקש מאבא את הכלבה כדי שתוכל להופיע בסרטים שהוא מביים. אבא לא עמד בפני הבקשה והסכים לתת לבמאי את הכלבה החמודה שלנו.

שלמה בגיל הנעורים - 1964

אולם הסרטים של הקיבוץ היה האנגר מטוסים, שפעם לפני מלחמת השחרור שימש את מועדון התעופה האזורי.
האנגר נמצא סמוך לבית שבו גרנו. בכל פעם שהקרינו סרט בהאנגר היינו רצים לראות האם בוקית מופיעה בו.
חלפו כמה חודשים ושנים וכל הסרטים אכזבו, ובוקית מעולם לא הופיעה בהם. רק לאחר זמן רב סיפר אבא את האמת הכואבת.

הגנן של הקיבוץ היה יקה, שראה בכל כלב איום על דשאי הקיבוץ וגינותיו. וכך, יום אחד הוא פגש בבוקית והחליט שמותר לו בשם ערכי הנוי והיופי פשוט לחסל אותה...

התובענות של אבא והאהבה של אמא[עריכה]

אמא הביאה את הצד האוהב, הרך של המשפחה. בכל מצב ובכל תנאי, ידעתי כי בעיניה, אני הכי טוב והכי מוצלח שיש. תמיד ידעתי כי בכל אשר אלך ובכל אשר אעשה אי שם בעמק הירדן יש מישהי שאוהבת אותי, שמקבלת אותי וסולחת לי. גישתה זו שהיתה לכאורה לא מחנכת, לא מלמדת ולא מובילה להסקת מסקנות, נתנה לי כוחות במצבים בהם נדרשתי להתמודד עם קשיים. עם הלימודים, המסקנות וההחלטות הסתדרתי באופן עצמאי.

הייחוד בביתנו היה הדגש על לימודים, הצטיינות, תרומה לכלל והשגיות בכל תחום בו נגענו. אין ספק כי לבית בו גדלנו, יש השפעה עצומה על העובדה כי לכל האחים הישגים אקדמיים כאלה או אחרים. אבא מעולם לא הסתפק בציונים שהבאתי וגם אם היתה לי תעודה שמלבד מוסיקה ואמנות הכל היה טוב מאוד, הוא לא שכח להזכיר לי כי יש טובים ממני בשירה ובציור.

אמא לעומת זאת הייתה מאושרת מכל הישג ומעשה שלי ולא חשוב איך בית הספר הגדיר אותו או חיווה דעתו עלי באמצעות מספרים. התובענות והדחיפה של אבא התמיכה והאהבה של אמא, נתנו לנו את היכולת להתמודד עם האתגרים בחיים.

מעבר ללימודים ולתרומה לקיבוץ שהיו הדגשים המרכזיים בבית שלנו, הצליחו הורינו כל אחד בדרכו ולשיטתו, ליצור חיבור וגיבוש בין האחים, באופן שהוא אולי קצת שונה מבתים אחרים בקיבוץ. לאבא היה חשוב כי יהיו לנו פעילויות משפחתיות ומפגשי אחים. אבא נתן למפגשים אלו את הפן הרוחני ואמא תרמה את האהבה ללא תנאי. שניהם נתנו לנו כל אחד בדרכו הוא את החשיבות לקשר המשפחתי אשר הוא משענת, מקור כוח ועצת אוהבים עד היום הזה.

פגישה של שלמה עם השחקן היהודי הנודע - דני קיי שהגיע ארצה לביקור במאי 1956

פגישה עם דני קיי[עריכה]

בעוד דוד בן גוריון, משה דיין ושמעון פרס מתכננים את מבצע סיני, הגיע ארצה לביקור מתוכנן השחקן היהודי המפורסם דני קיי. בארץ הייתה התרגשות גדולה לקראת הביקור ונקבעו לדני קיי פגישות בכל רחבי הארץ. דני קיי לא הפסיק להתרגש ולהתפעל מכל שראה פה בישראל הוא אמר "ביקורי בישראל היה החוויה הגדולה ביותר בחיי. נוצרה בי תפיסה חדשה, קמה בי אמונה חדשה. ראיתי כאן אנשים זקופי קומה יותר מאשר בכל הארצות בעולם. תאמינו לי זה כמה לילות שאינני יכול לישון בכלל."

למה דני קיי לא הצליח לישון? מיהם האנשים שרגשו את דני קיי?
התמונה משמאל איננה מותירה ספק איזה מפגש היווה את אחד משיאי הביקור.

באמפיתאטרון בצמח התקבצו מאות בני עמק הירדן בכל הגילאים החל מזאטוטים בכיתה א' ועד לתלמידי י"ב. עדות לכך היא שגם דפנה אחותי הגדולה וגם דודו אחי הצעיר זוכרים את האירוע בפרוט.
אך בעוד שאחיי נשענים על זיכרונם הרי לי יש הוכחה שאכן דני קיי שמח לפגוש אותי.
אם תתעמקו בתמונה תוכלו לראות כי הילד היושב לשמאלי, יובל ענבי, מנסה באחד מרגעי השיא של הביקור להוריד לדני קיי את הכובע.
אבל אני ברגע האמת מנעתי ממנו לעשות זאת. מעשה שדני קיי כנראה לא שכח עד סוף ימי חייו.

ההתרגשות של דני קיי היתה כה גדולה שהיא הגיעה לידיעתם של עורכי השבועון "דבר לילדים". מכל האירועים הרבים שהיו לדני קיי בישראל עם אישים רמי מעלה, הם החליטו להנציח דווקא את התמונה המרגשת שלנו בשער השבועון. תמונה שמנעה ממנו שינה עוד לילות רבים אחרי ששב לארה"ב.

פגישה של שלמה עם השחקן היהודי הנודע - דני קיי ועוד כמה בני נוער מעמק הירדן מונצח בשער דבר לילדים, גיליון 35 תשט"ז

סרטון המתאר את ביקורו של דני קיי בארץ ישראל מאי 1956