אין לי הרבה זמן לחכות
עפולה, 13.4.37
ישעיהו שלום רב!
את מכתבך קיבלתי היום. מאד שמחתי. שמחתי מאד.
תודתי שלוחה לך בעד הסנדלים, הם באמת נחוצים לי.
היום הלכתי העירה לפגוש את אהרון רודשטיין. פגשתי גם את רבקהל'ה והיא מסרה לי את המכתבים.
אחרי כן בא אהרון ומסר לי עוד מכתב. שמחתי מאד. זה שיפר לי את מצב הרוח.
אנחנו חיים פה כמו פריצים. אוכלים טוב, מטיילים וישנים.
אין אני יודעת למה אינני מצליחה לישון בכלל. כל היום אני מטיילת, כובסת את השמלות שלי, מסתובבת עד אחת עשרה בלילה, ואחרי כן אני ערה עד 2 -3 לפנות בוקר.
אבל ב- 5 אני כבר קמה לגמרי.
משעמם פה. כמה שאני משתדלת להפיג את השעמום זה לא הולך.
יש כאן בחורה אחת שהיא מחכה כבר 5 שבועות. אתה יכול לשער לעצמך מה מצב רוחה. גם את גוסטה פגשתי במצב רוח דומה. יש כאן בחורה מנהלל, זה שבעה ימים שהיא כועסת על כל העולם למה שהיא מחכה...
ובכן, יש לך תמונה ברורה מחיינו אנו. אתמול בררתי עם דר' כהן אודות שובי לגשר או לעין-חרוד לכמה ימים. הוא אמר לי שאינו יכול לשנות את דעתו, שאסור לי לנסוע מפני שאין לי הרבה זמן לחכות, והוא לא יהיה אחראי אם משהו יקרה לי מחוץ לבית החולים.
אבקש ממך ישעיהו לבוא בשבת לעפולה, מפני שאני מחכה מאד ליום זה, וגם לכתוב לי יום-יום. כתוב אם קבלת את מכתבי, ששלחתי עם שרה פישמן.
תסלח לי שאני כותבת לך בעפרון, מפני שאין לי עט ודיו.
ובכן שלום, שלום ושלום לך
מצילה.
הערה
בשנות השלושים של המאה העשרים נהגו לשלוח את החברות ההרות, בחודש התשיעי להריונן למחלקת היולדות.
הסיבה הייתה תנאי החיים הקשים בקיבוצים ומעט המזון שהיה. הרופאים דרשו שהנשים תגענה לבית החולים כמה שבועות לפני הלידה, כדי שיוכלו לנוח ולהתחזק לקראת הלידה.
בשל מדיניות זו צילה הגיעה מגשר לבית החולים בעפולה בהריון הראשון עם בנה בכורה מנחם פונדק והמתינה כמה שבועות עד ללידה.