דוד פונדק
דוד פונדק - נולד בבית החולים הסקוטי בטבריה ב- 9 מאי 1950. בנם של צילה ברו וישעיהו פונדק. נשא לאישה את ברכה רייכמן ב- 1973. אביהם של גולן פונדק, ירדן פונדק וגלעד פונדק.
גדר בלב הקיבוץ
הדרך מגן הילדים לבית ההורים לא עלתה על 200 מטרים, אך נדרשה לי לעיתים חצי שעה כדי לעוברה. לאחר שהלכתי בין עצי פיקוס גבוהים, חלפתי על דשא מוריק ופנייתי אל שדרת עצי הברוש, שמתחתם נחו אצטרובלים כדוריים צופני סוד. לעיתים הייתה מצטרפת אלי מיכל ילדה בת 3 שישנה איתי באותו חדר בגן הילדים. כל היום והלילה היינו מבלים בגן הילדים פרט לשלוש שעות בין ארבע לשבע בערב שאז היינו הולכים לחדר ההורים. להורים היה חדר בקומה השניה בבית דו-קומתי. בבניין היו עשרה חדרי משפחה חמישה בכל קומה. לכל חדר הייתה מרפסת. כל רכושם הדל של הורי הכיל ארון בגדים, ארונית ספרים ומיטה. בחדר היו גם שנים שלושה כסאות נמוכים, שעל אחד מהם היו מניחים מחצלת עגולה וכך היה הופך הכסא לשולחן. הטבע בדרך לבית ההורים היה מושך לא פחות מחדר ההורים עצמו, וכך הטיול ביחד עם מיכל אל חדר ההורים היה מתארך מעבר לזמן ההליכה.
יום אחד בלי שום התראה מוקדמת נחסם מסלול ההליכה אל חדר ההורים בגדר. גדר תייל דוקרני שנמתחה בשורות מקבילות וחוברה אל עמודי ברזל בחוטי ברזל. לא ניתן היה להגיע אל הדשא ולא אל שדרת הברושים האהובה עלי. מה פתאום גדר? מי צריך גדר באמצע מסלול ההליכה, המזמין הפתעות בכל יום? בלי להסס ילדון בן שלוש התייצבתי ליד הגדר וניסיתי לפתוח את חוטי הברזל שהצמידו את התיל אל העמודים באמצעות סיבובי פלייר. באצבעות ידי השמנמנות והרכות ובנחישות רבה ניסיתי לפתוח את חוטי הברזל, אך הם ממש לא שיתפו פעולה. על המדרכה עבר נער ושאל אותי "ילד מה אתה עושה?" הסברתי לו שהגדר מפריעה לי וצריך לסלק אותה. הנער פרץ בצחוק והודיע לי שהוא יספר עלי ליעקב שור הגנן המיתולוגי של הקיבוץ. יעקב שתכנן את הנוי הנפלא של הקיבוץ, החליט בצורה משונה להרוס את הנוי שהוא עצמו יצר ושקד על פיתוחו, ולהציב באמצע הקיבוץ גדר. מה גרם להחלטה המשונה שלו?
מדינת ישראל היא פלא בכל היבט שנבחן אותה. מדינה שצמחה באמצע המדבר בגלל רצון של אנשים צעירים שנמאס להם להיות תלויים בחסדיהם של גויים אנטישמיים. הם החליטו לוותר על הנוחיות היחסית שבה גרו בפולין, רוסיה או גרמניה ולהגיע לארץ. מלאי רוח חלוציות והקרבה בנו החלוצים את קיבוץ אשדות יעקב בעמק החם שלנו. הם ויתרו על רכושם הפרטי, הסתפקו במועט, עבדו בתנאים קשים והאמינו שהם בונים ארץ חדשה לעם היהודי. עברו כעשרים שנה, בן גוריון הכריז על הקמת המדינה וניצחנו במלחמת השחרור, בני העשרים היו לבני ארבעים אך להט ההקרבה וכוח הרצון עדיין היו במלוא עוזם. אלא שהפעם כל הלהט הופנה האחד כנגד השני. חברי קיבוץ נלחמו אחד בשני בלהט משיחי של חסידים שוטים, סביב השאלה מי ממנהיגיהם צודק יותר טבנקין או בן-גוריון? בלהט האידיאולוגיה נעשו מעשים שלא יאומנו. הגנן הרס את גנו, הורים הרסו את משפחותיהם, חברים הפכו לשונאים ובאמצע הקיבוץ הגדול והפורח הוקמה גדר דוקרנית שהפכה אותו לשני קיבוצים קטנים וחלשים שחבריהם מלקקים את פצעי הפילוג.
הייתי הילד הכי קטן בכיתה
עמדנו קבוצה נרגשת של ילדים בחולצות לבנות עם רקמה רוסית מתחת לעץ פיקוס ענקי. סביבנו רחשו ההורים ואישה צעירה ונרגשת עוד יותר שהייתה בהריון. נטע ניסתה לעשות סדר ולהסביר לנו מה עלינו לעשות. ההנחיה הייתה אנחנו נלך בשורה לדשא הצפוני, כאשר נעמוד תגיע אלינו משלחת של ילדים גדולים שישאלו אותנו מספר שאלות, על כל השאלות הללו עלינו להשיב בשלוש מילים "כן, רוצים אנחנו". לא הכרתי את הילדים האחרים שלבשו חולצות לבנות כמוני, הייתי בן חמש שנים וארבעה חודשים, והורי החליטו שאני מוכשר למדי וראוי להתחיל ללמוד בכיתה א'. באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת לא היו מבחני התאמה, לא בדיקות פסיכולוגיות ודעתה של ה"מטפלת" לא נחשבה, שכן היא לא עברה הכשרה מתאימה ולא הצליחה לעניין את "הגאון הקטן". ההחלטה של הורי נשענה על הטייה ברורה, מפני שאמי נהגה להתייחס אל כל משפט שיצא מפי כאילו היה הברקה מיוחדת. כך ניצבתי ביחד עם הקבוצה הזרה וענינו בהתלהבות לשאלות של משלחת הילדים הגדולים: האם תרצו ללמוד? האם תרצו לקרוא? האם תרצו להצטרף אלינו? בשלוש המילים שהונחנו לענות.
אמא עוד ליוותה אותי יחד עם ההורים לכיתה ושם נפרדנו. התישבנו ליד שולחנות, פעם ראשנוה בכיתה, ובנפשי הקטנה בערה התשוקה ללמוד, שאותה הקנה לי אבא ישעיהו באמצעות סיפוריו המרתקים. על הלוח היה כתוב משהו שלא היה ברור לי מהו, שכן לא הכרתי צורת אות. אך די הרבה ילדים ידעו במה מדובר. ומרגע זה החל אצלי מאבק שימשך כארבע שנים. מאבק עם למידת הקריאה, ונכונות להשלים עם הקודים הבלתי ברורים והבלתי מהנים של אותיות ההופכות למילים בעלות משמעות. אך חוץ ממני כנראה שגם המורה שעמדה מולינו הייתה אובדת עצות. היא אמנם נראתה לי גדולה ממש כמו כל המבוגרים שסבבו אותי, אך למעשה היא הייתה עלמה צעירה בת עשרים שזה עתה סיימה סמינר, והייתה בחודש השישי להריונה. איך אני יודע? שלושה חודשים מאוחר יותר בחנוכה נולדה ביתה הבכורה דלית, שהיום היא אחות חדר ניתוח בכירה, אבל אז כתינוקת זעירה היא נראתה חסרת אונים וסובלת. קשה להאמין אך גם אמה סבלה באותם ימים כאשר נקראה לדגל ללמד כיתת זעטוטים, שכן חסרו מורות לילדים... בשל הפילוג. לא ברור מי היה נרגש וחסר אונים יותר המורה נטע או אני, אך התוצאה הייתה שהיא התקשתה להשתלט על הכיתה ולא אחת הכיתה הייתה "מתפרקת", כאשר הילדים משוחררים ואני נשאר יחד עם נטע ואומר "אני רוצה ללמוד"...
במקביל לתהליך הלימודי האיטי והמתסכל גיליתי עוד תהליך מאיים לא פחות. בדרך לא ברורה בחרה קבוצת הילדים את "מלך הכיתה". המלך, נחום שמו, היה ילד שתקן למדי, בלתי כריזמטי אך הספורטאי הטוב ביותר. הוא היה האצן הכי מהיר וקלע כדורים לסל בצורה מדוייקת שאף אחד מהילדים לא התקרב אל ביצועיו. בחירת ה"מלך" לא הייתה בעייתית עבורי, אלא שבמקביל לתהליך זה "נבחרתי" להיות בתחתית הסולם החברתי. מדוע? אולי בגלל משקלי העודף, תכונה משפחתית המלווה את סבא שלי את אבא שלי ובעתיד לבוא גם את בני ונכדיי. הייתי מסורבל, איטי יותר מכל הילדים וכמובן עם כל מאמצי ללמוד לקרוא לא הצלחתי להבין איך מתרחש הפלא הזה. אהבתי מאד סיפורים, ידעתי שבספרים יש סיפורים טובים, אבא שלי הפליא לספר, אבל הפיענוח של המילים היה עדיין רחוק ממני. קרובות אלי יותר היו צמרות העצים, והעדפתי לצאת ולטפס עליהן כל פעם כאשר השתעממתי בכיתה, או כאשר הוציאו אותי בשעת סיפור.